22 ביולי 2009

איך עושים מסורת?




בנגבה,מקום מגורי זה 10 שנים, חגגו השבוע 70 שנה .

הילדים רקדו,הצעירים שרו,המבוגרים הקריאו והמייסדים,אותם אנשים שבזכותם אנו חיים כאן,חייכו,בכו,וחיבקו.

פרס,הנשיא נאם.

אמר שחשוב,שהייתה כאן גבורה,והילדים המחייכים הם התקומה,והתקווה.

יפה סיפר על תולדות חייו,חזונו,ואמונתו באדם.

באדמה,ובאהבה שבנתינה.

שתלו הם עץ כשהגיעו מהשואה.

עץ הם אמרו יגדל כאן. ירבה שורשים, יפרח ויצל עלינו בחום.

שתלו,השקו,עדרו,זיבלו,כרתו ועיצבו,והעץ פרח.

היום הוא בן 70, וחי בגן המייסדים עם כל שאר העצים והחברים.

ד"ר מאיר בוזגלו (שפה לנאמנים,2008) מספר על בית אביו.

על המסורת שלמד שם. הוא מבחין בין דיווח למסירה ומדגיש את חשיבותה של

המסורת מעבר להעברת המידע אלא כחלק מרכזי בעיצוב זהותו של אדם .

אבי סיפר לי אף הוא על בית אביו. שלג,שקט, עיר זרה.

שבת וחג ומכונית גדולה.

אמי סיפרה, התרגשה כשנזכרה בקריה.

אני מספר לילדי על ביתי. מוסר להם מידע, ריחות, תחושות וחוויות.

זה מה שמחבר את העבר שלי עם העתיד שלהם.

כפר גלובלי, הכול כללי.

פוסט מודרני, הכול יחסי.

מסורת, נרות, ויין לקידוש,מחמם לי את הלב.

היה יפה בנגבה.

דמעה זלגה על עין כשהקטנים מהגנים צחקו.

העץ על כולנו מצל,הכה שורשים,גדל הוא וגדל.

כך בונים מסורת,זו עבודה קשה,

לאט באהבה עם המון תקווה.




20 ביולי 2009

מי מרוויח יותר?






על מתנת התרפיה-למטפל ולמטופל.

אז מי מרוויח יותר? האם אפשר בכלל להשוות?

כמעט בכל פעם שאני נותן עצה לאדם אני מרגיש שעשיתי לו טובה גדולה. נתתי לו משהו מעצמי, משהו שלא היה לו קודם. אולם יש פעמים, שנעשו רבות יותר עם השנים, בעיקר מאז שאני גם אבא לשלושה ילדים,שאני משוכנע שגם הוא או הם עשו עבורי.ונתנו לי משהו.

יאלום בספרו מתנת התרפיה מספר כי הוא "מעדיף לחשוב על המטופלים שלי ועליי כחברים למסע, ביטוי המוחק את האבחנה בין הם,(הפגועים) ל"אנחנו" (המרפאים), ( יאלום א., מתנת התרפיה, עמ' 27, כנרת 2002)

הקשר עם האדם מהווה את המרחב שבו מועברות המתנות באופן הדדי. לא תמיד קל לראות את המפגש והקשר עם האחר כמתנה שהר לפעמים החויה היא מאד לא נעימה, פוגעת ומכעיסה אך לו ננסה לבחון מה האדם השני נתן לנו או ראשית מה אנחנו נתנו לו לפעמים נגלה שקיבלנו מה שנתנו. "בבחינת אוכלים את מה שמבשלים".

הקושי הגדול הוא לנסות לשים עצמנו במקומו של האחר, לגלות אמפטיה. "הפילוסופית אדית שטיין הגדירה את האמפתיה כ"החוויה הכללית של תודעה זרה".הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

מקור המושג הוא במילה היוונית μπάθεια) empatheia,"אמפתיה"), שפירושו המילולי "קרבה גופנית". המושג אומץ בסוף המאה ה 19 על ידי הפילוסוף הגרמני תיאודור ליפס,. מאוחר יותר קיבל המושג את משמעותו המקובלת היום, בתחום מדעי-החברה, בעיקר בעקבות עבודתו של וילהלם דילתיי. ( ויקיפדיה ).בענין זה אפשר גם לקרוא את דבריו של ד"ר עמירם שראל. רופא פסיכיאטר ואומן אשר יצירתיו מספרות את דבר המורכבות שבין כאב לאמפטיה.

לסיכום, מטיפול כמו מכל מפגש בין אישי שני הצדדים יכולים לצאת מורווחים. אם כל הקושי והמורכבות, אין תחליף למפגש אנושי בין הורה לילד, שני ילדים או שני מבוגרים. מה לעשות שאנחנו יצורים חברתיים.