11 באוק׳ 2009

חיפה פרק ג









טיול הילדות לחיפה. הוא גם טיול של התבגרות . סיום של תקופה ארוכה . והתחלה שלתקופה חדשה.
קצת השתנתה חיפה אך בהחלט נשארה כפי שהייתה. מאד צפופה אך יחד עם זאת יש מספיק מרחב נשימה , בעיקר למעלה על ראש הגבעה  הירוקה.
הצעקה במסדרון ברצח האמא של המורה חנה. שנים הדהדה לי אותה צעקה. העולם אז נראה היא כל כך נעים. בשביל מה היה צריך מעשה כל כך  נורא.
מחבלים ואירועים היו אז דברים של מבוגרים. מקסימום שראיתי היה מלחמת יום הכיפורים. אבא יצא. תרמיל ומדים. הכל גן משחקים ואנחנו רצים בין המקלטים. צובעים את הפנסים. ומחכים. קטע מחוק. אין זיכרונות......
חיליק המורה לטבע היה חביב ושקט. תלמידו הרועש היה רודף אחרינו עם נחשים. לימים התפרסם כלוכד הנחשים והואשם בכל מיני מעשים . כבר אז הוא היה נראה קצת מוזר. נדמה לי שקראו לו יעקוב.
אסף היה בן זקונים. בבית תמיד היו דברים מעניינים. אמא שלו רקמה ויצרה דברים מחומרים ואבא שלו היה מגיע תמיד עם פלדיום מלוכלכים. חבל הטרזן היה תלוי גבוה ורק אסף היה מעיז לטפס עד למעלה. בהפסקות היינו הולכים עד לחנות המכולת וקונים צ'יפס. אמא שלו הייתה מכינה לנו בינתיים ארוחת ערב. פעם הם אימצו נערה מאחוזת הילדים. קצת משוגעת . צרחה עלינו אז ברחנו.....
באליאנס ביליתי שלוש שנים. בעיקר עם החברים. המון כדור-עף. כמה אהבתי את מרט המורה לספורט. אחרי שעזבתי. הוא התאבד. לא השאיר מכתב. הבן שלו למד שנתיים מעלי בקציני-ים עכו. לא אמר מילה כל השנה.
היה לו חיוך מקסים. וכשהיינו מתלוננים שקר עכשיו לרוץ בחוץ. היה צוחק ואומר שמאיפה שהוא בא, מסיביר, היו בחום כזה רצים עם תחתונים ושוחים. אז לא להתבכיין ילדים. הוא היה מקסים. מרט.
הבית של אהוד, מיקי ואיתן. מיקי מת מסרטן האשכים. איתן נדרס ממונית וחטפתי סתירה ממיקי.נעמי חוזרת הביתה אני רץ לספר לה שאיתן נדרס.
את איתן לא ראיתי כל השנים. אמרו לי שעבר לגור באחד המצפים בגליל. סמי אביו היה מביא ארגזים של תפוזים. עבד בנמל. בבית שלו היינו משחקים ומתחבאים פעם עפתי על ארון הבגדים. עם שן ביד וקצת דם בפנים הגעתי לרמב"ם שישתילו לי אותה בפנים. אולי שנה שנתיים זה יחזיק אחר-כך נעשה גשרים. יוסי , מומחה לפה ולסת. שתל כל כך חזק שהחזיק 15 שנים. הרופאים היו המומים. זה לא אמור היה להחזיק כל כך הרבה שנים. שמעתי שעזב  ונסע לארה"ב.
 צופים ביליתי  הרבה שנים. אהבתי לנסוע עם הסקייטבורד ולפגוש בקיוסק של אחוזה את כל החברים. לילדים העשירים היה תמיד כסף להמון ממתקים. אני ואהוד היינו קונים קרמבו וממשיכים. אח"כ הגיעו האופניים והפעלולים. בצופים היו המון טיולים. חלקם קשים. כל שבת ושלישי. עם חאקי ונעלי פלדיום.
למרכז  הכרמל באופניים חדשים. המון מדרגות עד למכבי. הפעילות ב,CISV הופעה של תיסלם PER מגיע לביקור. בערב חוזרים. היה אוטובוס הדמים. בכביש החוף חטפו והרגו אנשים.מחבלים.. ככה נסעתי לפינלנד. ודנמרק עם גנים וזיקוקים צבעוניים ב24:00 כל לילה. מי בכלל ידע שיש מדינות כאלה? ילדים מכל העולם נפגשים ומשחקים. מפעל חיים של קבוצה קטנה של אנשים. אז עוד היו אנשים שחולמים. ילדים יעשו שלום, כך היו אומרים.....
כל יום ברגל מדאונס דרך אינשטיין. כל בוקר הכלב........ לברדור. מחכה לי מלא שמחה. מלא קרציות. אני מנקה.
מוסך אוטובוסים שהפך למרכז חורב. קריפס והמינוי למשחקי מכבי חיפה. בלי אוטו. ברגל. הלוך חזור. המון עליות. כרטיסיה כתומה. מספיק עד אחוזה. מרמים ומתחבאים נוסעים עד חורב.
 חנות של פוסטרים ותקליטים. פיצה רימיני. הכרמלית. גן האם וגן החיות. יפה נוף. פנוראמה עד מפרץ חיפה ובסיס חיל הים. אוטובוס עד הדר.בית הקרנות. המון תחנות. המנהרה המסריחה בריח שתן. המזרקה עם זרזיף המים.
פלאפל החלוץ. קולנוע רון/ארמון/אורה.... סרטים רואים בעיקר בחופשות. הכול נראה כל כך גדול אז.
והיום כל כך קטן.
לא פגשתי הרבה אנשים.
הייתי שקוע בעצמי ובזיכרונות וקצת בלרוץ ולהספיק. אבל הרגליים מדברות. לאט. עוד תחזור.
מתעייף. השיא מאחורי. עזבתי את דאונס וחורב 51.יש עוד הרבה.
"תחנה אחרונה בהדר,יורד העירה" עצרתי לקפה עם אריה. חבר. הוגה. אדם.
 בית ליד הקצב ליד הבית הראשון בחיפה. שד' מוריה. מול גן מימול. לא זוכר. אבל כל כך יפה שם. מעבר שקט בין העצים בשביל לסינמטק. הרסו את המדרגות שעלו לדירה. ממול יש הפועל וסופר. את הפועל והג'ודו סגרו. את הסופרמרקט שיפצו. את הקיוסק עם המסטיק והמוכר עם העין מהאחת מזכוכית. שילחו.
לקצב היו עצמות ענק. את הכי גדולות שמר לי בשביל טימי. אח"כ ב37 עד הבית. עם כל הריח והסקייטובורד ביד. לבישול? שאלו. לא, לכלב. לטימי שלי.
על המדרגות בריאלי. ממש כוכב תקשורת.
איזה חיים...........








חיפה פרק ב




שמורת פארק שוויצריה. מקום נפלא לטיולים. עכשיו משומר עם הרשות לטבע. נבוא בחנוכה.
ממשיך ברגל עד מנדל זינגר 6. משפחת לטנר עוד גרה שם. שאר הווילות הצרפתיות גדלו והפכו לאחוזות.
הרסו את כל הוואדי. בנו ובנו ובנו ובנו. כל האזור בנוי.  יער תנובה נראה קטן. כאן גידלתי את אלפי. היינו מטילים, זורקים ומחפשים. איזה כלב. ממש חבר. אני חושב שאז קצת הרגשתי בודד. הפנימייה, הניתוק מהבית והשינויים הנפשיים שעברתי. היה לי קשה. אלפי והטבע נתנו לי את החיבור המחודש לעצמי. כל שבת ובעיקר בחופשים. גם האילוף, המשמעת והשליטה. אהבתי .
עכשיו יש ככרות ורחובות.פרחים ועצים. יער תנובה נשאר שלם.סללו באמצע כביש עד נווה שאנן. הכל מתחבר. הוואדי וההר. שכונת זיו ונווה שאנן, דניה והכרמל. הכול רצף בנייה אחד גדול. המון בנייה בכל חלקת יער.
קיצרתי. עשו שבילים אבל את הבסיס השאירו. יש דרך המובילה לתחנת הדלק שם גם הייתה תחנת אוטובוס. שם מצאתי את אלפי כשנסעתי לצלול. הים. חוף דדו והגלים. גלשתי רוח. כמה פרטים. כמה חיים שלי.המון ילדים וחברים.איך שהכול נשמר. איך שאני נזכר. הכול בראש זה כבר נאמר. הכול נשמר בזיכרון. גם העבר. המון עליות וירידות. עברתי מאחורי תחנת הדלק. חציתי לבית של אסף . שער ושני כלבים קטנים בפתח.אותו בית.
אותו עץ אורן. עליו היה תלוי חבל הטרזן.



עד אינשטיין. הפכן אותו. הכניסה מלמעלה. בגן המשחקים החליפו לפלסטיק את הרצפה. נערים ישבו ועישנו. נרגילה.
נערים  בגיל שלי ושל אהוד, ירון, דרור, דלית.... כל כך חיפאים.
בית בירם. מגודר וסגור. חיפה עברה גידור?
דניה סגורה במחסום. חברת שמירה מאבטחת. גטו. פשיעה . סגירות והתנתקות.חייבים להגן על הנכסים. עשירים.
בבית בירם יש המון צל. אורנים. אבל השערים סגורים. משפצים. אין נכנסים.
"החור בגדר" איפה שהיינו עוברים לבית בירם עם הכלבים. זאביק של אהוד וטימי שלי. כל יום ב16:00. מתקשרים ושואלים. "אתה בא להוציא את הכלבים?" הולכים ברגל, עולים במדרגות לזמנהוף,יורדים עד הסף. קופצים את הגדר. הכלבים כבר למעלה על מגרש הכדורגל. רודפים אחד אחרי השני. שעה וחצי טיול. מדברים. מתייעצים. צוחקים. מתבגרים ומתלבטים על החיים. על החברים. על המסיבות . לא על לימודים.
 החור בגדר נסגר.