חשוב מצחיק ומועיל

אין מה להוסיף על דבריו השנונים של דן לחמן שערך בשבילנו תקציר של "שלום לך עצלות" מאת קורין מאייר.לכן הבאתי את הדברים כמו שהם והסקרנים ירחיבו בקריאה במקור.
תודה לאריה קיזל שאיתר חיפש ומצא  את מה שבעיני צריך להיות פרשת השבוע.תהנו

  הארגון איננו מקום בו נפגשים אנשים שעושים דברים אמיתיים. הוא משעמם מרגיז ולעתים אלים. אין בו מקום להתקדמות. המעלית חסומה. הפנסיות בסכנה והקריירות כבר אינן מובטחות. סקר דעת קהל גילה שרק שלושה אחוז מהמנהלים ( הצרפתיים) שקועים לחלוטין בעבודתם. 17 אחוז לא מרגישים מחויבות. הארגונים עורכים סדנאות מוטיבציה בלתי יעילות.אי מעורבות פעילה ידחוף אתכם כלפי מעלה. אף מנהל לא יעיז להודות ששמו אתכם בתפקיד לא נכון. כדי להיפטר מכם יעבירו אתכם למחלקה אחרת תוך העלאת הדרגה.
 הספר אינו מכוון לאינדיבידואליסטים. הארגון לא נועד לכם. העבודה בחברת ענק כובלת באזיקים את היחיד. אינדיבידואליסט יצא נגד הסדר הקיים ויפריע את שלוות הקבוצה. לכל ארגון שפה פנימית שצריך ללמוד. מאייר מביאה ציטוט נפלא מספרו של מישל וולבק, 'הרחבת תחום המאבק':

שפת ארגון שוללת את הפרט. שום תזכיר אסור שיזכיר את מחברו. הטקסט תמיד מנומס. טקסי. מכבד את השפה הנבובה של המקום. למצב, למקסם, לתאם, לנווט, תעוזה, מומחיות,התאמה ומצוינות. מלים המעניקות חשיבות משל עצמן ומנותקות מהמלים הרגילות. .
 כולם עובדים בשביל כסף, אך לא מזכירים אותו. זה נחשב וולגרי. תקבול, הוצאה, משכורת, הכנסה, תקציב פרמיה, חיסכון. מלים עוקפות. רק מחשב כף היד שלכם, הסלולארי, המכונית, הם העדות למה שמסתירים בשפה.
 אם אתה פקידונון, תישאר פקידונון לנצח. אלו שהגיעו לדרגת ניהול באו מבתי ספר למנהל. כשמעליהם מועצות מנהלים הכפופים למונופול של גופים גדולים. רשת שאי אפשר לעקוף אותה. רשת הנטווית על ידי "דרגים מכריעים של החיים הפוליטיים" לפקידונים נותרה רק העמדת הפנים.
 המנהלים הזוטרים משחקים גם הם את המשחק. הם צריכים להראות בהתאם לקוד "המראה" צריך להקרין נינוחות חברתית, בריאות, גבריות משוחררת, (בימינו גם נשיות משוחררת) שאפתנות, אופטימיות ותקשורתיות. רצוי שכולם ילבשו חליפות.
 במשחק הורדת הידיים שביניכם לארגון, הארגון תמיד מנצח, כמו שהאריה תמיד מנצח את האנטילופה. הארגון משתמש בחוקי העבודה כדי לעקוף אותם. הוא מעסיק עובדים זמניים ועובדי קבלן,
המכרסמים בתנאים הסוציאליים שהושגו במאבק במשך מאה שנים לערך. כך שומר הארגון את ידיו "חופשיות" ולא להתחייב לעובד לטווח ארוך ותנאים.
 רוב האנשים אינם זוכים בכבוד המגיע להם. כמו המזכירה שמתייחסים אליה כמו שטיח רגליים או הפקיד שלא מפסיקים לתחמן אותו. חוסר הנחת הקיומי הוא בסיסי במצב הזה. מקום העבודה הוא מקום אלים. הקבוצה מחפשת קורבן שישמור על לכידותה. הבוס הוא פרחח, השכיר הוא טישיו.
  הדרך הטובה היא ללמוד לקבל את הבינוניות. הבינוניות תשמור את מקום העבודה. הארגון מכריז שהאדם הוא הנכס הראשון במעלה, איננו מתכוון לכלום. הארגון לוקח וזורק, בהתאם לצרכיו.
 אם פעם ציבור המובטלים היה מורכב מצעירים ונטולי הכשרה מקצועית, כעת מצטרפים לשורת המובטלים מנהלי עבודה, טכנאים ומנהלים. הניידות כלפי מעלה נבלמה. היום העובד לומד להתעמת עם הניידות כלפי מטה. הארגון, גם כשאין מה לצפות ממנו , יש בכל זאת משהו שצריך לחשוש מפניו.
 כדי להימנע מאבטלה העובד צריך לטפח את "היכולת להיות שימושי" להיות לא מוגדר דיו ומתניע בין המחלקות. כשאפשר להחליף כל מנהל בכל אחד אחר דרג הביניים מנסה להתבלט. היום מגייסים אנשים בעלי "יכולות יחסיות" או "כישורי תקשורת" אנשים הופכים להיות סוכני המכירות של עצמם. האישיות הפכה להיות מטבע עובר לסוחר.
הארגון, בדומה לחברה כולה מאוים על ידי אלה הקוראים לפירוקו. השאלה המהותית שנשאלת ברמת הקהילה, ברמה הלאומית וברמת החברה היא כיצד לחיות ביחד......הבנתם?