5 בנוב׳ 2009

הורים ומשמעות החיים




 השבוע פגשתי ילד שאין לו אמא. פגשתי השבוע גם ילד שאין לו אבא.
 לפעמים הרגשתי שאני יכול להיות גם אמא וגם אבא ולפעמים בכלל לא.
ילדים בלי הורים. ילדים בלי שמחת חיים. ילדים קצת עזובים.
פגשתי ילד בלי אמא שמקווה שיום אחד הוא יהיה רופא. את מי תרפא שאלתי?
חיות שנדרסו או נפלו מהשמיים הוא אמר לי.
ילד בלי אמא זה כמו צמח בלי שורשים. ילד בלי אבא זה כמו צמח בלי ענפים.
פגשתי ילד בלי אמא שרצה שנצייר בשחור. שאלתי למה שחור ? אמר לי כי ככה אני מרגיש הבוקר.
פגשתי ילד בלי אבא שאמר לו שמיד יחזור. טס לברזיל למצוא עבודה. עד היום לא חזר. אבא אמר לו שכאן בברזיל זה אחרת וכרגע הוא לא יחזור. אבא עובד הוא אמר ויקנה לו מטוס כשיחזור. הילד היום כבר נער ואבא עוד לא חזר. הנער הזה כמעט גבר וחושב שברזיל זה מקום. ברזיל זה מצב אמרתי . ברזיל זה מצב של חלום. מצב שבו אבא הלך לו ולא ברור אם בכלל יחזור.
השבוע פגשתי ילדה ופגשתי ילד. פגשתי גם נער וגם נערה.
לא פגשתי הורים.

31 באוק׳ 2009

EXISTENIAL




“We are consciousness itself, not the physical self. We are life and energy and continue to live in the world of consciousness eternally.” ( MR.TEIKE SENSEI)


29 באוק׳ 2009

על זוגיות ודמוקרטיה



היום אחרי 14 שנה בחרתי להגיד על זה משהו. דמוקרטיה היא כמו זוגיות. בשניהם הרבה חופש ולפעמים גם תסכול.
על שניהם צריך לשמור בגלל הטבע האנושי. שהוא אינו דמוקרטי במהותו. הוא הישרדותי וכוחני.
ובעיקר מתקשה לשמוע את המילה "לא". ולהתמודד עם התסכול. של היותו אדם. מוגבל. וחלק מתמונה. וחברה.
אהבתי את מה שרבין סימל. לא הכרתי אותו כאדם.
במותו איבדתי תקווה. זו עדיין לא חזרה.
אדם אחד בנה עתיד. אדם בודד שינה עתיד.
ובנה זוגיות. והוליד ילדים.
גם בזוגיות כמו בדמוקרטיה נדרשת סובלנות. לדעתו של האחר.
רצח רבין פגע בזוגיות שלי עם החברה הישראלית. מאז הרצח זה הם ואני.
מחשבות על עזיבה,ירידה,עליה והגירה חולפות תדיר בראשי. מאז.
יותר מקודם.
זה מקומי? זאת זהותי? כך נראית השתייכותי?
"מדינה בלי גבולות תתקשה לחנך את אזרחיה לגבולות"..... אמר פעם איש חכם.
זוגיות בלי גבולות אינה אפשרית, כך גם מדינה, חברה,וכמעט כל חיה.
לזכרו.

11 באוק׳ 2009

חיפה פרק ג









טיול הילדות לחיפה. הוא גם טיול של התבגרות . סיום של תקופה ארוכה . והתחלה שלתקופה חדשה.
קצת השתנתה חיפה אך בהחלט נשארה כפי שהייתה. מאד צפופה אך יחד עם זאת יש מספיק מרחב נשימה , בעיקר למעלה על ראש הגבעה  הירוקה.
הצעקה במסדרון ברצח האמא של המורה חנה. שנים הדהדה לי אותה צעקה. העולם אז נראה היא כל כך נעים. בשביל מה היה צריך מעשה כל כך  נורא.
מחבלים ואירועים היו אז דברים של מבוגרים. מקסימום שראיתי היה מלחמת יום הכיפורים. אבא יצא. תרמיל ומדים. הכל גן משחקים ואנחנו רצים בין המקלטים. צובעים את הפנסים. ומחכים. קטע מחוק. אין זיכרונות......
חיליק המורה לטבע היה חביב ושקט. תלמידו הרועש היה רודף אחרינו עם נחשים. לימים התפרסם כלוכד הנחשים והואשם בכל מיני מעשים . כבר אז הוא היה נראה קצת מוזר. נדמה לי שקראו לו יעקוב.
אסף היה בן זקונים. בבית תמיד היו דברים מעניינים. אמא שלו רקמה ויצרה דברים מחומרים ואבא שלו היה מגיע תמיד עם פלדיום מלוכלכים. חבל הטרזן היה תלוי גבוה ורק אסף היה מעיז לטפס עד למעלה. בהפסקות היינו הולכים עד לחנות המכולת וקונים צ'יפס. אמא שלו הייתה מכינה לנו בינתיים ארוחת ערב. פעם הם אימצו נערה מאחוזת הילדים. קצת משוגעת . צרחה עלינו אז ברחנו.....
באליאנס ביליתי שלוש שנים. בעיקר עם החברים. המון כדור-עף. כמה אהבתי את מרט המורה לספורט. אחרי שעזבתי. הוא התאבד. לא השאיר מכתב. הבן שלו למד שנתיים מעלי בקציני-ים עכו. לא אמר מילה כל השנה.
היה לו חיוך מקסים. וכשהיינו מתלוננים שקר עכשיו לרוץ בחוץ. היה צוחק ואומר שמאיפה שהוא בא, מסיביר, היו בחום כזה רצים עם תחתונים ושוחים. אז לא להתבכיין ילדים. הוא היה מקסים. מרט.
הבית של אהוד, מיקי ואיתן. מיקי מת מסרטן האשכים. איתן נדרס ממונית וחטפתי סתירה ממיקי.נעמי חוזרת הביתה אני רץ לספר לה שאיתן נדרס.
את איתן לא ראיתי כל השנים. אמרו לי שעבר לגור באחד המצפים בגליל. סמי אביו היה מביא ארגזים של תפוזים. עבד בנמל. בבית שלו היינו משחקים ומתחבאים פעם עפתי על ארון הבגדים. עם שן ביד וקצת דם בפנים הגעתי לרמב"ם שישתילו לי אותה בפנים. אולי שנה שנתיים זה יחזיק אחר-כך נעשה גשרים. יוסי , מומחה לפה ולסת. שתל כל כך חזק שהחזיק 15 שנים. הרופאים היו המומים. זה לא אמור היה להחזיק כל כך הרבה שנים. שמעתי שעזב  ונסע לארה"ב.
 צופים ביליתי  הרבה שנים. אהבתי לנסוע עם הסקייטבורד ולפגוש בקיוסק של אחוזה את כל החברים. לילדים העשירים היה תמיד כסף להמון ממתקים. אני ואהוד היינו קונים קרמבו וממשיכים. אח"כ הגיעו האופניים והפעלולים. בצופים היו המון טיולים. חלקם קשים. כל שבת ושלישי. עם חאקי ונעלי פלדיום.
למרכז  הכרמל באופניים חדשים. המון מדרגות עד למכבי. הפעילות ב,CISV הופעה של תיסלם PER מגיע לביקור. בערב חוזרים. היה אוטובוס הדמים. בכביש החוף חטפו והרגו אנשים.מחבלים.. ככה נסעתי לפינלנד. ודנמרק עם גנים וזיקוקים צבעוניים ב24:00 כל לילה. מי בכלל ידע שיש מדינות כאלה? ילדים מכל העולם נפגשים ומשחקים. מפעל חיים של קבוצה קטנה של אנשים. אז עוד היו אנשים שחולמים. ילדים יעשו שלום, כך היו אומרים.....
כל יום ברגל מדאונס דרך אינשטיין. כל בוקר הכלב........ לברדור. מחכה לי מלא שמחה. מלא קרציות. אני מנקה.
מוסך אוטובוסים שהפך למרכז חורב. קריפס והמינוי למשחקי מכבי חיפה. בלי אוטו. ברגל. הלוך חזור. המון עליות. כרטיסיה כתומה. מספיק עד אחוזה. מרמים ומתחבאים נוסעים עד חורב.
 חנות של פוסטרים ותקליטים. פיצה רימיני. הכרמלית. גן האם וגן החיות. יפה נוף. פנוראמה עד מפרץ חיפה ובסיס חיל הים. אוטובוס עד הדר.בית הקרנות. המון תחנות. המנהרה המסריחה בריח שתן. המזרקה עם זרזיף המים.
פלאפל החלוץ. קולנוע רון/ארמון/אורה.... סרטים רואים בעיקר בחופשות. הכול נראה כל כך גדול אז.
והיום כל כך קטן.
לא פגשתי הרבה אנשים.
הייתי שקוע בעצמי ובזיכרונות וקצת בלרוץ ולהספיק. אבל הרגליים מדברות. לאט. עוד תחזור.
מתעייף. השיא מאחורי. עזבתי את דאונס וחורב 51.יש עוד הרבה.
"תחנה אחרונה בהדר,יורד העירה" עצרתי לקפה עם אריה. חבר. הוגה. אדם.
 בית ליד הקצב ליד הבית הראשון בחיפה. שד' מוריה. מול גן מימול. לא זוכר. אבל כל כך יפה שם. מעבר שקט בין העצים בשביל לסינמטק. הרסו את המדרגות שעלו לדירה. ממול יש הפועל וסופר. את הפועל והג'ודו סגרו. את הסופרמרקט שיפצו. את הקיוסק עם המסטיק והמוכר עם העין מהאחת מזכוכית. שילחו.
לקצב היו עצמות ענק. את הכי גדולות שמר לי בשביל טימי. אח"כ ב37 עד הבית. עם כל הריח והסקייטובורד ביד. לבישול? שאלו. לא, לכלב. לטימי שלי.
על המדרגות בריאלי. ממש כוכב תקשורת.
איזה חיים...........








חיפה פרק ב




שמורת פארק שוויצריה. מקום נפלא לטיולים. עכשיו משומר עם הרשות לטבע. נבוא בחנוכה.
ממשיך ברגל עד מנדל זינגר 6. משפחת לטנר עוד גרה שם. שאר הווילות הצרפתיות גדלו והפכו לאחוזות.
הרסו את כל הוואדי. בנו ובנו ובנו ובנו. כל האזור בנוי.  יער תנובה נראה קטן. כאן גידלתי את אלפי. היינו מטילים, זורקים ומחפשים. איזה כלב. ממש חבר. אני חושב שאז קצת הרגשתי בודד. הפנימייה, הניתוק מהבית והשינויים הנפשיים שעברתי. היה לי קשה. אלפי והטבע נתנו לי את החיבור המחודש לעצמי. כל שבת ובעיקר בחופשים. גם האילוף, המשמעת והשליטה. אהבתי .
עכשיו יש ככרות ורחובות.פרחים ועצים. יער תנובה נשאר שלם.סללו באמצע כביש עד נווה שאנן. הכל מתחבר. הוואדי וההר. שכונת זיו ונווה שאנן, דניה והכרמל. הכול רצף בנייה אחד גדול. המון בנייה בכל חלקת יער.
קיצרתי. עשו שבילים אבל את הבסיס השאירו. יש דרך המובילה לתחנת הדלק שם גם הייתה תחנת אוטובוס. שם מצאתי את אלפי כשנסעתי לצלול. הים. חוף דדו והגלים. גלשתי רוח. כמה פרטים. כמה חיים שלי.המון ילדים וחברים.איך שהכול נשמר. איך שאני נזכר. הכול בראש זה כבר נאמר. הכול נשמר בזיכרון. גם העבר. המון עליות וירידות. עברתי מאחורי תחנת הדלק. חציתי לבית של אסף . שער ושני כלבים קטנים בפתח.אותו בית.
אותו עץ אורן. עליו היה תלוי חבל הטרזן.



עד אינשטיין. הפכן אותו. הכניסה מלמעלה. בגן המשחקים החליפו לפלסטיק את הרצפה. נערים ישבו ועישנו. נרגילה.
נערים  בגיל שלי ושל אהוד, ירון, דרור, דלית.... כל כך חיפאים.
בית בירם. מגודר וסגור. חיפה עברה גידור?
דניה סגורה במחסום. חברת שמירה מאבטחת. גטו. פשיעה . סגירות והתנתקות.חייבים להגן על הנכסים. עשירים.
בבית בירם יש המון צל. אורנים. אבל השערים סגורים. משפצים. אין נכנסים.
"החור בגדר" איפה שהיינו עוברים לבית בירם עם הכלבים. זאביק של אהוד וטימי שלי. כל יום ב16:00. מתקשרים ושואלים. "אתה בא להוציא את הכלבים?" הולכים ברגל, עולים במדרגות לזמנהוף,יורדים עד הסף. קופצים את הגדר. הכלבים כבר למעלה על מגרש הכדורגל. רודפים אחד אחרי השני. שעה וחצי טיול. מדברים. מתייעצים. צוחקים. מתבגרים ומתלבטים על החיים. על החברים. על המסיבות . לא על לימודים.
 החור בגדר נסגר. 

5 באוק׳ 2009

חיפה פרק א









הגעתי ברכבת לתחנת בת גלים. איזה רעש. יצאתי 
לקראת התחנות. ואין. כלום. רוחות רפאים. סגרו את התחנה.אין קווי אוטובוס. אין חנויות. שקט מוחלט. מצאתי את קו 37. בפינה של התחנה.
 "מכרו את התחנה,לאיל הון לפני 4 שנים ". אומר לי נהג האוטובוס....
 נשמע מקולו כאילו זה קרה אתמול. כועס. "כך מוכרים את כל המדינה שלנו".... נהג חיפאי טיפוסי.
נסענו יחד עד לאונ. שהפכה למתחם הייטק ושטח פרטי מגודר. הכט. קנה.בנה.גידר. סגר.
 אין יוצא ואין בא בלי בדיקת שערים וגדרות. הכט. קנה הכול. המון מבנים חדשים. אבל הריח של המרווה והצמח הדביק והחרוב. עצרתי בתחנה האחרונה. תחנת האיסוף של סוף היום בבית הספר.
 מחכים  ל   קו 18/36  או 21/37. מי יגיע קודם?
צעדתי לכיוון הקבר של פפי. יצאתי דרך שער שהיה אמור להיות סגור. אח"כ כשחזרתי באמת היה סגור....
צעדתי בשביל, "דרך הדורות וחורשת הארבעים". המקום הפך למוזיאון. עתיקות ושבילי טיול. גם לאופניים. הנוף השתנה. לא זוכר בדיוק היכן המקום. הגעתי למקום המשוער. צילמתי. נזכרתי. עמדתי. זה היה כל כך מזמן. אבל כל כך חי. ההגעה, הטקס, השקט. המוות הראשון של חיי. אח"כ בא זיידי, סבא, וסבתא. קיוותי שכך אהיה מוכן למוות של אנשים.....
צעדתי, הקפתי את האונ. גדרות ושערים. שטח פרטי. מגדל אשכול ונוף המפרץ. עייפתי לנוח. אכלתי תפוח.
חסר לי החלק הדרומי המרוחק אליו חשבתי להגיע. משפצים. פעם אחרת.
ממול גיליתי את החי-בר. חייב לבוא לכאן עם הילדים. וגם לגן החיות המחודש בגן האם. צמד המילים .
 אם וחיות. מרגיש קרוב.



הכנה למסע




טיול ילדות לחיפה.
מחר יום ראשון אני אסע לחיפה. אחרי יותר משנתיים של תכנון וציפייה.כמעט 25 שנה של היעדרות מהעיר בה גדלתי. לקחתי מצלמה. תמונות וחוויות. אחה"צ קפה עם אריה. בערב פלאפל החלוץ. המסע יתחיל בהגעה לתחנה המרכזת בת גלים. נסיעה בקו 24 או 37 . הגעה לאונ. חיפה. טיול באזור. ביקור בקבר של פפי. הכלבה הראשונה שלי.שם אתחיל.
לאחר מכן אלך לסיור במרחב האוניברסיטה, התחנה של ההמתנה לאוטובוס. אביגיל.
הצעקה במסדרון- ברצח האמא של חנה.  המעבדות של חיליק. ו"חולדה נודדת"= לוכד נחשים.
בית הספר ניסיוני-פתוח, מיגרש הטניס והחורשה. אולם הספורט והפרקט של משחקי הכדורעף.פינת התה והלימונים והסוכר. המלתחות עם הגברים הגדולים והשמנים. מקלחת עם אבא. כל יום שישי.פעם שבר את הרגל. צעק מכאב. נורא נבהלתי.
משם ברגל. למנדל זינגר.דניה. אסף ליבוביץ והכלב שלו לוץ? פלוץ? יוץ?
התחנה שמצאתי את אלפי הכלב המדהים .
 אשקיף על "עמק השמש" ותיכון אליאנס. ברגל על הכביש הישן. הישיבה. וסוף אינשטיין. גן השעשועים ותחנת האוטובוס.
כאן הייתה.... כמעט תאונה. נכנסנו בין שני עצים. אהוד ואני המומים מבוהלים. בית בירם-הרקדות. הבית של דלית. כל שבת עם הכלבים.
הבית שלי-גבעת דאונס/חורב 51-חנות הרהיטים דייניש.תחנת ההמתנה לאוטובוס. הבית של אהוד, מיקי ואיתן. מיקי מת מסרטן האשכים. נעמי חוזרת הביתה אני רץ לספר לה שאיתן נדרס איתן נדרס ממונית וחטפתי סתירה ממיקי.הוא שרד אך נפגע בראשו חזק.
עודד. אלים מפחיד. מרגיש בטוח לידו אבל לא נהנה מחברתו. אבא שלו שמן ואלים. אחות יפה. טלי . אח גדול רמי. ברח לאמריקה.
רחוב אחד וכל כך הרבה זיכרונות.לא הכול אספיק לראות הפעם. זה מסע ראשון. רגלי. אך לא אחרון. את לילך. את הילדים. אקח לשם.
התחלה של כתיבה.
נקודות ציון בחיים. ילדים,חברים,אנשים............שהיו ואולי כבר אינם? התרגשות גדולה ופרפרים בבטן. מאחל לעצמי הרפתקה נעימה.
















טיול שורשים לחיפה-הקדמה








נסעתי לחיפה. העיר בה גדלתי.תמונות וחוויות יעלו בהמשך.היה מרגש.מאד




15 בספט׳ 2009

איך למות נכון?

"ככל שאנחנו חיים פחות את חיינו, כן חרדת המוות שלנו גדולה יותר. ככל שאנו נכשלים יותר בחוויית חיינו במלואם, כן אנו פוחדים יותר מן המוות. לדברי זורבה היווני הממליץ לנו "לא להשאיר למוות מאומה מלבד טירה שרופה" או כפי שסארטר כותב על עצמו " הלכתי בשקט לעבר קצי....משוכנע שהפרץ האחרון של לבי יהיה חקוק על העמוד האחרון של עבודתי ושהמוות ייקח אליו רק אדם מת". (יאלום, 2008)

מה הקשר בין החיים למוות?


"ככל שאנחנו חיים פחות את חיינו, כן חרדת המוות שלנו גדולה יותר. ככל שאנו נכשלים יותר בחוויית חיינו במלואם, כן אנו פוחדים יותר מן המוות. לדברי זורבה היווני הממליץ לנו "לא להשאיר למוות מאומה מלבד טירה שרופה" או כפי שסארטר כותב על עצמו " הלכתי בשקט לעבר קצי....משוכנע שהפרץ האחרון של לבי יהיה חקוק על העמוד האחרון של עבודתי ושהמוות ייקח אליו רק אדם מת". (יאלום, 2008)

2 בספט׳ 2009

התחלה של רדיו


מחר יום חמישי בשעה 12:00 נתחיל לשדר ברדיו ירושלים החדש.השידור יעסוק בהתחלות ונענה לשאלות המאזינים.
השבוע התחלתי לעבוד כמטפל בבתי הספר באזור מגוריי.פגשתי המון ילדים ונערים ופתאום הרגשתי קצת זקן.
מתחילה תקופה חדשה עם  עבודה שונה .
פחות ניהול ובעיקר טיפול וקשר אישי.
אני מחכה לכך בקוצר רוח.
עשיתי שינוי קטן בחיים.מניהול לטיפול.
גם הקליניקה בנגבה מתפתחת יפה ואני מאמין שבהדרגה העשייה שם תגדל.
אני מצפה לצרף מטפלים נוספים למקום בהמשך ולמעשה להקים מרכז טיפולי רב תחומי שיכלול גם מטפלים אלטרנטיביים לתחומי ריפוי שונים.ימים יגידו.אמן

28 באוג׳ 2009

נפש האדם



"המושג הרווח בימינו,לפיו בתוך הגוף הגשמי קיימת נפש ערטילאית,העתידה לפרוח ממנו אל העולם הבא,הוא חדש יותר,ומקורו,ככל הנראה בהבטחת האושר הנוצרית.בדרשת ההר מבטיח ישוע:"אשרי עניי  רוח כי להם מלכות שמיים". גם אמונות מזרחיות המגלגלות נשמות מאדם לגמל ואחר כך לחתול אשפתות,ואז לאדם מתייסר נוסף, תורמות לחיזוק אמונת ההבל בחיי הנצח" (למפרט עדה-נפש ערומה)

19 באוג׳ 2009

התחלה חדשה




התחלות

רבים מאיתנו מתחילים בימים אלה דברים חדשים.

מי עבודה, מי לימודים, מי ילדים, ומי קשרים חדשים.

להתחלה ריח מתוק, מעורר התרגשות, סקרנות ופחד גם יחד.

מעורב ירושלמי, מסעיר ומבעית, מתח של דחייה וקבלה ולבסוף, האם תהיה זאת אהבה?

אני מתחיל עבודה חדשה,תוכנית רדיו חדשה, 3 ילדים שמתחילים מחדש ובת זוג עם עבודה חדשה.

התחלתי לשתול עצי פרי בגינה. התחלתי לגדל פרחים. התחלתי לטפל בפריצת הדיסק בגב בעדינות.

הרבה התחלות, קצת חששות.

חבר אמר לי "התחלה זו פרידה". נכון. גם.

כשמתחילים משהו לפעמים נפרדים מהקודם.

יש המעדיפים התחלות ויש את הפרידות.

יש בריאה ובראשית ותוהו ובבוהו

וסדר חדש ואתגר והזדמנות.

יש מעגל של התחלה וסוף, אין הפרדה, יש זרימה.

כי הטבע הוא סוף ומייד התחלה.

אז לכל המתחילים דרך צלחה,רגל ימין,פנס ומפה.

ולכל הנפרדים, דחיפה קלה, דמעה ממחטה ותמונה.

2 באוג׳ 2009

למה בכוח?

אתמול בלילה נרצחו ניר כ"ץ בן 24 וליז טרבושי בת 17.

עדיין לא ידוע זהותו של הרוצח אך אין זה משנה כלל מי הוא או היא.

למה הם נרצחו?

אני מוטרד מהמינון הגובר והולך של מעשי רצח בתוך ומחוץ למשפחה המהווים חלופה לגיטימית לתסכול, הידברות והתמודדות אישית עם הקשיים והאתגרים שהמפגש עם המציאות יוצר.

מה למד אותו רוצח בחייו על שונות? על כבוד? או על המרחב האישי של כל אדם וזכותו לבלות את זמנו היכן שירצה ועם מי שירצה מבלי שיפגע באחר?

מי הם ההורים של אותו רוצח? ומה אמרו לו כשביקש שוקולד חמש פעמים ביום? האם הוא למד להיות מתוסכל במידה?

יותר ויותר אני רואה את הקושי העצום שיש לנו כמבוגרים להיות מתוסכלים.ויתרה מזאת לתסכל את ילדינו הרכים. שמה באמירת לא! עד כאן! זה אסור! נפגע בנשמתם הרכה ובזכות הבחירה שלהם.

שיח של זכויות,"הילד במרכז" וראייה יחסית של הכול, מתן לגיטימציה לרצון האישי המוחלט שאינו כפוף או מוטרד מרצון הכלל.

בלי לומר עד כאן.

מוביל לרצח!!!

בעולם שבו בלחיצת כפתור משיגים שיחת טלפון,פיצה,מוסיקה,ומסך פלאזמה, במקום שבו עכשיו הוא מצב קיומי, אין מקום לאימון בתסכול והמתנה.

אם הכול צריך להיות מהר יותר גדול יותר ואישי יותר, איך אפשר ללמד המתנה, סבלנות, וסובלנות כלפי מה שלא קורה בדיוק כפי שאני רוצה?

שני אנשים,ילדים של הורים.מתים.

סתם שכול מיותר.

26 ביולי 2009

זה משחק ילדים?



משהו קורה כאן? זה לא רק המינון זה גם המהות.
הורים הורגים את ילדיהם.
צרפתי את גיל ונטורה, הוא כתב כל כך יפה שאין צורך להוסיף.

אנחנו מוחקים את הילדים - ואז רוצחים אותם-כתבה של גיל ונטורה - YNET

רוח רעה עוברת על הארץ. קבלו תיקון. רוח רעה מרחפת מעל הילדים בארץ, היא עוקרת כל טאבו, עוברת מעיר לכפר, מתכנון זדוני לביצוע מדוקדק, ואנחנו כנראה רואים רק את הביטויים הקיצוניים שלה, אלה שנלכדו בעין התקשורת.

הודיה קדם. רוז פיזם, והרכש החדש לנבחרת חלומות הזוועהנועה גולדרינג. יהי זכרן ברוך. בינתיים, בבית חולים בירושלים, ילד קטן חוזר לאכול ולהעלות במשקל. הוא ניצל, פיזית, אבל אל תניחו את כספכם על כך שבריאותו הנפשית לא נצטלקה לבלי שוב.

יש לי עט קלה ופה גדול, ובכל זאת התאפקתי מלכתוב על פרשת ההרעבה. עכשיו כבר אי אפשר. למה? לא יודע. תחושת בטן. האסון בבצרה עוד לא מספק פרטים מלאים, אבל אני די משוכנע בחפותה של נועה. הזעזוע המיידי הוא רק רעש שמפריע לי לראות מגמה עמוקה, שרצח הילדים הוא רק מרכיב אחד שלה – לא המרכיב היחידי, ולא המרכיב הראשוני.

למה אני מתכוון? כל רצח מכוון של אדם בידי אדם מתאפשר, לעניות דעתי, עקב תקלה רגשית חמורה בנפשו של הרוצח. לעיתים מדובר בתקלה מתמשכת, ממש דפוס אישיותי, ולעיתים מדובר באובדן רגעי של שיקול דעת. רצח של ילד לוקח את הזוועה צעד אחד קדימה. כאשר הנרצח הוא אדם מבוגר, הוא עוד יכול להיתפס כאיום ממשי, או שהוא מסוגל להוות יריב מעורר כעס עד אובדן פרופורציות. כאשר מקפדים את פתיל חייו של ילד, מדובר כמעט תמיד בסרט בלהות שמתרחש בלעדית בראשו של הרוצח. לילד האמיתי אין ממש קשר לתהליך הזה.

אבל, על מנת להשלים את התהליך המזוויע הזה, הרוצח הפוטנציאלי חייב לבטל את קיומו של הילד כיצור אנושי מלא ובעל תחושות, שאיפות, מצוקות ורצונות. הוא חייב לרוקן אותו מתוכן כדי להשליך עליו את כל החרא שלו. הילד הופך לאבן נגף בדרך לניהול קשר רומנטי תקין, למייצג של בת הזוג המסרסת, או לסתם זמזום מעצבן שמפריע את מנוחת הצהריים.

אבל, לא זו הטענה הפרובוקטיבית ביותר שלי. אני סבור שהאקטים החריגים הללו (וסטטיסטית – הם חריגים!) הם רק המשך קיצוני למגמה מודרנית, נתמכת ומתודלקת במוטיבציות כלכליות, שרואה בגידול ילדים מטרד הכרחי במקרה הטוב, וסתם מטרד במקרה הרע. הילדים המנוולים הללו, הם הם אלו שמפריעים להורים לעבוד ולייצר, וגרוע מכך, הם אלו שמפריעים להורים לצרוך.

קיומם של הילדים מתקבל בברכה ע"י החברה אך ורק כשהם צרכנים או מעודדי צריכה פוטנציאליים. כך לדוגמה, כל מתחם קניות ובילויים חפץ חיים יציע מגוון של דרכי העסקה לזאטוטים, אבל מאידך, כל עסק שרוצה למצב עצמו יוקרתית בתחום המזון, הנופש או האופנה יגיב בכתף קרה לנוכחות של זאטוט, או אף יוציא תקנה מפורשת האוסרת על נוכחות בני אנוש מתחת גיל מסוים במתחם שלו. הצרה היא שאי אפשר לראות בילדינו גאדג'ט שמתאים או לא מתאים לסביבה מסוימת. נרצה בכך או לא – הם פשוט קיימים (וכן, הם יעשו הרבה רעש ובלאגן).

הוסיפו לכך את הטרנד (שנמשך כעשרים שנה לפחות) של הדגשת ה"אני". מסרים סמויים וגלויים משדרים לנו השכם והערב – התמד בעצמך. מצא את האור שלך. פנק את עצמך. בחר את חבילת הבידור המותאמת לך. הגשם את עצמך. אל תתפשר על פחות מהטוב ביותר עבורך. החלף סדרתית בני זוג עד שתמצא את התואם הרוחני שלך. תיהנה.

התודעה שלנו, שבעבר היתה תודעה קולקטיבית, תודעה של קבוצה, כבר מזמן חדלה מלשתף פעולה. היא דואגת רק לעצמה. אתמול שמתי קצוץ על השכן שלי. היום אני לא סופר את אשתי – ומחר? יום חדש, והפתעות בחיקו.

הורים טובים – ועדיין, רוב מכריע של ההורים בארץ הקודש הם הורים טובים – יודעים בתוך תוכם מהו המגן הטוב ביותר נגד פריקת היצרים הזו. שמו פשוט. הוא נקרא "השקעה בילד". לא, ציניקנים שביניכם, אין הכוונה להשקעה דולרית, שקלית או להענקת מיטלטלין שווי ערך כסף (להלן "צעצועים"). הכוונה לכך שהורה טוב משקיע בילד שני דברים: זמן ומאמץ. במילים פשוטות, הורה סטנדרטי מוכן לספוג תסכולים למען הילד שלו, בין אם מדובר בלצפות יחד איתו בתכנית שמעניינת אותו כקליפת השום, ובין אם הדברים אמורים בשיטוט מיוזע ומלוכלך בתוככי גינת משחקים עתירת חול.

בכל דקה כזו ההורה הופך יותר ויותר מושקע רגשית בילד. איני רומז, חלילה, שהכל דבש במשפחה הישראלית: אתה כועס, מתעצבן, מאוכזב, מעניש, אבל כל אלה הם תוצרי לוואי חיוביים של עובדה אחת קדושה – אתה מעורב בקשר עם אדם קטן שמאוד אכפת לך ממנו.

פתאום שמתי לב לכך שברוב מכריע של מקרי הרצח האחרונים הקורבן והרוצח באו ממינים הפוכים זה לזה. כמה מביש, אבל חייבים להסביר: אנחנו נוטים להזדהות יותר עם בן המין שלנו, ולהשליך רגשות טעונים וצדדים שליליים שלנו על בן המין הנגדי (שימו לב שיחסי חברים הם כמעט תמיד פחות טעונים מיחסים זוגיים). מצד שני, רובנו הנורמלי בוחר לו אנשים מבוגרים כאובייקטי ההשלכה שלו. לא צריך להיות גאון גדול או איש מקצוע כדי להבין שמי שתופס ילד קטן כאיום פוטנציאלי הוא באמת, אבל באמת, דפוק ללא תקנה.

הזעזוע הנורא יחלוף לו. כך דרכו של עולם. תוכלו לדחוק אותו לשולי ההכרה שלכם. זה בסדר. רק אל תדחקו את הילדים לשוליים אף פעם. מגיע להם מקום של כבוד בתקציב תשומת הלב שלנו. שלא נדע עוד צער.

22 ביולי 2009

איך עושים מסורת?




בנגבה,מקום מגורי זה 10 שנים, חגגו השבוע 70 שנה .

הילדים רקדו,הצעירים שרו,המבוגרים הקריאו והמייסדים,אותם אנשים שבזכותם אנו חיים כאן,חייכו,בכו,וחיבקו.

פרס,הנשיא נאם.

אמר שחשוב,שהייתה כאן גבורה,והילדים המחייכים הם התקומה,והתקווה.

יפה סיפר על תולדות חייו,חזונו,ואמונתו באדם.

באדמה,ובאהבה שבנתינה.

שתלו הם עץ כשהגיעו מהשואה.

עץ הם אמרו יגדל כאן. ירבה שורשים, יפרח ויצל עלינו בחום.

שתלו,השקו,עדרו,זיבלו,כרתו ועיצבו,והעץ פרח.

היום הוא בן 70, וחי בגן המייסדים עם כל שאר העצים והחברים.

ד"ר מאיר בוזגלו (שפה לנאמנים,2008) מספר על בית אביו.

על המסורת שלמד שם. הוא מבחין בין דיווח למסירה ומדגיש את חשיבותה של

המסורת מעבר להעברת המידע אלא כחלק מרכזי בעיצוב זהותו של אדם .

אבי סיפר לי אף הוא על בית אביו. שלג,שקט, עיר זרה.

שבת וחג ומכונית גדולה.

אמי סיפרה, התרגשה כשנזכרה בקריה.

אני מספר לילדי על ביתי. מוסר להם מידע, ריחות, תחושות וחוויות.

זה מה שמחבר את העבר שלי עם העתיד שלהם.

כפר גלובלי, הכול כללי.

פוסט מודרני, הכול יחסי.

מסורת, נרות, ויין לקידוש,מחמם לי את הלב.

היה יפה בנגבה.

דמעה זלגה על עין כשהקטנים מהגנים צחקו.

העץ על כולנו מצל,הכה שורשים,גדל הוא וגדל.

כך בונים מסורת,זו עבודה קשה,

לאט באהבה עם המון תקווה.




20 ביולי 2009

מי מרוויח יותר?






על מתנת התרפיה-למטפל ולמטופל.

אז מי מרוויח יותר? האם אפשר בכלל להשוות?

כמעט בכל פעם שאני נותן עצה לאדם אני מרגיש שעשיתי לו טובה גדולה. נתתי לו משהו מעצמי, משהו שלא היה לו קודם. אולם יש פעמים, שנעשו רבות יותר עם השנים, בעיקר מאז שאני גם אבא לשלושה ילדים,שאני משוכנע שגם הוא או הם עשו עבורי.ונתנו לי משהו.

יאלום בספרו מתנת התרפיה מספר כי הוא "מעדיף לחשוב על המטופלים שלי ועליי כחברים למסע, ביטוי המוחק את האבחנה בין הם,(הפגועים) ל"אנחנו" (המרפאים), ( יאלום א., מתנת התרפיה, עמ' 27, כנרת 2002)

הקשר עם האדם מהווה את המרחב שבו מועברות המתנות באופן הדדי. לא תמיד קל לראות את המפגש והקשר עם האחר כמתנה שהר לפעמים החויה היא מאד לא נעימה, פוגעת ומכעיסה אך לו ננסה לבחון מה האדם השני נתן לנו או ראשית מה אנחנו נתנו לו לפעמים נגלה שקיבלנו מה שנתנו. "בבחינת אוכלים את מה שמבשלים".

הקושי הגדול הוא לנסות לשים עצמנו במקומו של האחר, לגלות אמפטיה. "הפילוסופית אדית שטיין הגדירה את האמפתיה כ"החוויה הכללית של תודעה זרה".הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

מקור המושג הוא במילה היוונית μπάθεια) empatheia,"אמפתיה"), שפירושו המילולי "קרבה גופנית". המושג אומץ בסוף המאה ה 19 על ידי הפילוסוף הגרמני תיאודור ליפס,. מאוחר יותר קיבל המושג את משמעותו המקובלת היום, בתחום מדעי-החברה, בעיקר בעקבות עבודתו של וילהלם דילתיי. ( ויקיפדיה ).בענין זה אפשר גם לקרוא את דבריו של ד"ר עמירם שראל. רופא פסיכיאטר ואומן אשר יצירתיו מספרות את דבר המורכבות שבין כאב לאמפטיה.

לסיכום, מטיפול כמו מכל מפגש בין אישי שני הצדדים יכולים לצאת מורווחים. אם כל הקושי והמורכבות, אין תחליף למפגש אנושי בין הורה לילד, שני ילדים או שני מבוגרים. מה לעשות שאנחנו יצורים חברתיים.

14 ביולי 2009

התמכרת פעם? מה מביא אותנו להתמכר?



קשה להודות. אבל כולנו מכורים. כל אחד בוודאי מכיר את התחושה של "אני חייב ..." להתמכרות תפקיד חשוב באיזון שלנו. הפיזי והמנטאלי.יש המכורים לשוקולד, ויש המכורים לקפה, למהירות, לחדשות, לאדרנלין, לניקיון.יש כמובן דרגות שונות של התמכרות כאשר הנפוצה והמוכרת שבהם היא לסמים.בעניין זה שווה לקרוא את הכתבה בנושא העלייה בשימוש בסמים בקרב בני נוער.

אך לא בכך עסקינן, כוונתי היא יותר להרגלים הקבועים שלנו שיוצרים סוג של תלות, לפעמים אפילו חיובית לגבי דבר זה או אחר. קחו לדוגמא את השעון.

אחת ההתמכרויות היותר נפוצות בעידן שלנו היא ההתמכרות לזמן. כותב על כךקארל אונורה בספרו "בשבח האיטיות" (אונורה ק. בשבח האיטיות כנרת-דביר 2006).מה היא הפעולה הראשונה הוא שואל שאתה עושה כשאתה פותח את עינייך? (לפני קפה/מקלחת/שירותים).בודק מה השעה? אם כך סביר להניח שגם אתה נמנה עם מיליוני "המכורים לזמן". עד כמה שזה נשמע מוזר ההתייחסות לזמן כגורם מעצב בחיינו היא דבר חדש יחסית עבור המין האנושי.

יעקב בורק בספרו "רעש" טוען כי העיסוק בזמן "נובע מהרעש הנורא מכול, הרעש של סופנו הבלתי נמנע" (בורק י. רעש עמ' 32, זמורה-ביתן 2009). זה הוא הרעש שמתייחס אליו גם הפילוסוף ברטרנד ראסל הרואה בכך את הכוח המניע של תרבותנו.כי כשאין זמן, צריך להגדיר מה חשוב באמת, ולתת משמעות לדברים.

לסיכום, אם אתם מכורים לזמן אתם נורמאלים. אם אתם סופרים את הימים לקיצכם אתם אנושיים. אם אתם ממהרים עכשיו לעשות משהו....תחשבו טוב טוב אם זה באמת נחוץ או שזה בזבוז זמן.



4 ביולי 2009

בריאות כמנוף להגשמת חלומות

הבוקר קמתי ליום חדש עם פריצת דיסק בחוליות, עידן בן ה8 חולה בדלקת אוזניים,ופשע, הכלבה שלנו בת ה12 גוססת.
איך מתחילים ומאיפה? לא הייתה לי תשובה עד שחלפתי על פני ספרו של רנדי פאוש ההרצאה האחרונה.
ספר נפלא שקראתי לפני שנתיים בהמלצתו של חבר יקר ומוכשר אריה קיזל. למי שעוד לא קרא מומלץ לגשת לרכוש. בעיני זה "ספר יסוד" , מסוג הספרים ששינו והשפיעו על חיי. אולי גם לכם זה יקרה.
פרופסור פאוש פורש תפיסת עולם, ערכים, וסדר עדיפות כשהוא ניצב אל מול "השמש של חייו", מחלת הסרטן. פאוש מתאר את התהליך שעבר עם עצמו ועם משפחתו מרגע הגילוי ועד להרצאה שנשא. " אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו" ( פאוש ר. ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר,2008).
באופן זה מנסה פאוש לתאר את אופן ההתמודדות שלו עם סופו המתקרב. קבלה והשלמה מחד אך מינוף מקסימלי לכדי חווית חיים משמעותית מאידך. הוא שם דגש על הגשמת חלומות אישיים בכלל וחלומות ילדות בפרט.
לכל אדם יש את "רגע המבט" שלו אומר פרופ' ארווין יאלום בספרו להביט בשמש. המבט אל המוות עורר את השראתם של רבים מהכותבים לאורך האנושות. גם יאלום כמו פאוש מישירים מבט אל המוות ומתעוררים לחיים אחרים.
"הדרך להעריך את החיים, הדרך להשתתף בצערם של אחרים, הדרך לאהוב כל דבר בעומק הרב ביותר, היא להיות מודע שחוויות אלה נועדו לכליה" (יאלום א. להביט בשמש, הוצאת דביר, 2009).

30 ביוני 2009

הורים בקיץ

הקיץ הגיע ואיתו החום האבטיח והמים. הורים רבים שואלים את עצמם למה? למה זה מגיע לי שכל שנה אני צריך להעסיק את הילדים במשך חודשיים שלמים? למה רק למורים יש חופש כל כך גדול שמשבש לשליש מהתושבים במדינה את שגרת החיים?
ובעיקר הם שואלים, איך עוברים את זה בשלום ובזול?
אם כך ברצוני להציג בפניכם את דעתי לגבי החופש הגדול. אכן זו תקופה ארוכה מידי. אך ניתן לעבור אותה בשלום ואפילו עם חיוך. ראשית חשוב לוודא שיש מזגן תקין בסביבה. כי חום רק מעלה את הלחץ. שנית במידה ואין סידור מוסדי כמו קיטנה מומלץ לתאם עם חמישה הורים נוספים שגם להם יש בעיה דומה ולארגן יחד "משמרות קיץ". כך מתחלק העומס הנפשי והכלכלי על הורים נוספים ומתפרס על פני שבוע שלם מראשון עד חמישי. במידה ויש סבים או סבתות בסביבה להציע גם להם לקחת חלק באתגר. במידת האפשר להימנע מהיעדרות מהעבודה בתקופה זו ויחד עם זאת לנצל חלק מימי החופש שמגיעים לכם ע"פ חוק. זה הזמן לרענן את ארון משחקי הקופסא, להגדיר שעות ברורות לצפייה בטלויזה ומשחק במחשב, לעודד פעילות גופנית בשעות הבוקר לפני שחם ובעיקר לשמור על קשר עם חברים.

7 ביוני 2009

סיוע נפשי להורים ומתבגרים ברשת האינטרנט



מאמרו של גולן ג'רונו בנושא סיוע נפשי ברשת ושימוש מושכל באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות מבוגרים ובנינוער כאחד.
גולן מנהל את רשת התמיכה לנוער של עמותת על"ם YELEM ומפעיל את תוכנית בנפשי שהינה מערך תמיכה וייעוץ אישי למבוגרים בכל הארץ.
הרשת - כמרחב התייעצות ותמיכה נפשית-מאת : גולן ג'ורנו:

בסקר שהקיף כ- 200 מתבגרים הגולשים באתר Y elem וששאל : מה הרשת מאפשרת לך?, ציינו כ-45% מבני הנוער כי היא מאפשרת להם את חוויית ההתייעצות, כ- 24% ציינו כי היא מאפשרת להם לגלות סוד, והשאר ציינו "לשחק במשחקים", "להכיר חברים" ולאמץ זהויות.
בבואנו להשוות את אופני ומימדי ההסתייעות של מתבגרים ביועצים ומטפלים מחוץ לרשת, הרי שנבחין כי מתקיימים גורמים המעכבים פנייה אליהם :
1. "טיפול" כמוקד בקונפליקט שבין עצמאות לתלות - חווית הטיפול יכולה להעיד על "אני חלש", "אני תלותי" "אני קטן" "אני תלוי" מול הרצון בעצמאות ואוטונומיה.
2. המטפל כמנהיג/ה אקספרסיבי/ת – המטפל גם אם הוא "גבר", נוגע בייצוג המופנם ההורי של המתבגר הקשור לאם- דרך יכולות/כישורים/התנהלות שיש בה הקשבה, הכלה, דאגה, אמפתיה, רכות. אותה אם גדולה שמתחת לסינורה זה עתה יצא. שוב נוגע בקונפליקט של בין עצמאות לתלות.
3. טיפול כסטיגמה - מול קבוצת השווים קשור גם לתיוג עצמי שיכול המתבגר לעשות לעצמו.
4. עולם המבוגרים – "אנחנו" ו"הם" , המטפל כמבוגר, והעובדה שמי שמפנה את המתבגר לטיפול הוא לרוב דמות מעולם המבוגרים לרוב "מבוגר אחראי" ( הורה, מדריך, מורה, יועצת )
5. הטיפול/ ההסתייעות כפגיעה וכתחושת כשלון – מוביל למצב של הימנעות והגעה מאוחרת מדיי לטיפול אם בכלל.
6. המחשבה כי חשיפה של תכנים שיש בהם התנהגות סיכוני/הזנחה/התעללות/ בעיה נפשית של המתבגר מול זיהויים (שם,כתובת, הורים, מוסד לימודים וכיוב' ) תוביל בהכרח להתערבות של גורמים לא רצויים על ידם ( משטרה, פקידי סעד, דיווח להורים וכיוב' )יכולה להוביל להימנעות מטיפול/התייעצות.
הרשת והאינטראקציה שהיא מזמנת, מזמנים תקשורת חסרת גוף, נעדרת רמזים אודיו-ויזואליים, אנונימיות ובחירה של "אני דיגיטאלי ( כינוי שלעיתים מרמז על הסטאטוס המנטאלי של הפונה ). ההגעה לתמיכה הינה וולונטרית, עצמאית, המתרחשת לרוב מתוך החדר האינטימי של המתבגר כשעולם המבוגרים אינו בסביבה, ואינו מעורב בהחלטה או בהנגשה של מוקד הטיפול ( המבוגר כמזמין, כמסיע/כמביא, כמשלם ) , התומך "כמבוגר" נעדר רמזים אודיו-ויזואלי (לבוש, קול, תנועות גוף, סימני גיל ) ויש מעין "השטחה של מערך הסטאטוסים".
הרשת מאפשרת למתבגר לבחון זהויות, לשחרר קיטור, לבחון פנטזיות, להתנסות- לעיתים ינוע בין זהות אחת לשנייה, ינהל אינטראקציה בין מושא הדמיון והפנטזיה ויחוש כיצד זה מרגיש. אפקט הדיס אינהיביציה ( הסרת העכבות ) המתרחש באינטראקציה הבינאישית ברשת, כולל בתוכו לרוב הסרה של בושה, אשמה, חרדה שיכולים להתקיים במפגש הבינאישי מחוץ לרשת. בתקשורת א סינכרונית (פורום/מייל/קבוצות דיון ) יוכל המתבגר גם לא להתמודד באופן ישיר עם התגובה ( תגובה מושהית ) לשחרר דבר מה ולהתמודד באופן מושהה עם התגובה שמנגד.


"ההעזה" המתאפשרת ברשת מאפשרת למתבגר לחשוף את עולמו התוך נפשי, על הוויות על כוליותו, הוא נחשף באופן "מוגן" באופן שלרוב לא יעשה במקום אחר, כאשר מול זה מתקבלת אמפתיה מצד "מבוגר אחראי" כי אז נוצרת חוויה חזקה של "נראות" של "התפעלות", של קבלה, לעיתים מתרחשת חוויה של "תאומות" (Tweenship) עם מושא האינטראקציה, של טלפתיה כל אלה יכולים להוביל לתחושות חזקות של סיפוק ועונג.
"גילוי סוד" , "התרה של הסוד", גם היא מוצאת באינטראקציה ברשת קרקע פורייה, מקדמת ומאפשרת ( אנונימיות,העזה, מרחב מוגן, מבוגר אמפאתי ) – המתבגר החווה "סער ולחץ" מול המשימות ההתפתחותיות השונות והמורכבות שאיתן הוא מתמודד, חש "חטוטרת" שאותה הוא מבקש להסיר / לשתף בה גם בשל "ריבוי המשימות" לעומת תקופת הילדות. סודות המקבלים ביטוי בחוויות התמיכה נוגעות לתקיפה מינית שנעשתה בעבר או שמתרחשת און גואינג ע"י מבוגר אחראי, ביטויים הקשורים לגיבוש הזהות ההומו לסבית של המתבגר/ת, ביטויים של פוסט טראומה על רקע אירועים אלימים/טראומה לאומית, "אהבה אסורה" ועוד.