26 ביולי 2009

זה משחק ילדים?



משהו קורה כאן? זה לא רק המינון זה גם המהות.
הורים הורגים את ילדיהם.
צרפתי את גיל ונטורה, הוא כתב כל כך יפה שאין צורך להוסיף.

אנחנו מוחקים את הילדים - ואז רוצחים אותם-כתבה של גיל ונטורה - YNET

רוח רעה עוברת על הארץ. קבלו תיקון. רוח רעה מרחפת מעל הילדים בארץ, היא עוקרת כל טאבו, עוברת מעיר לכפר, מתכנון זדוני לביצוע מדוקדק, ואנחנו כנראה רואים רק את הביטויים הקיצוניים שלה, אלה שנלכדו בעין התקשורת.

הודיה קדם. רוז פיזם, והרכש החדש לנבחרת חלומות הזוועהנועה גולדרינג. יהי זכרן ברוך. בינתיים, בבית חולים בירושלים, ילד קטן חוזר לאכול ולהעלות במשקל. הוא ניצל, פיזית, אבל אל תניחו את כספכם על כך שבריאותו הנפשית לא נצטלקה לבלי שוב.

יש לי עט קלה ופה גדול, ובכל זאת התאפקתי מלכתוב על פרשת ההרעבה. עכשיו כבר אי אפשר. למה? לא יודע. תחושת בטן. האסון בבצרה עוד לא מספק פרטים מלאים, אבל אני די משוכנע בחפותה של נועה. הזעזוע המיידי הוא רק רעש שמפריע לי לראות מגמה עמוקה, שרצח הילדים הוא רק מרכיב אחד שלה – לא המרכיב היחידי, ולא המרכיב הראשוני.

למה אני מתכוון? כל רצח מכוון של אדם בידי אדם מתאפשר, לעניות דעתי, עקב תקלה רגשית חמורה בנפשו של הרוצח. לעיתים מדובר בתקלה מתמשכת, ממש דפוס אישיותי, ולעיתים מדובר באובדן רגעי של שיקול דעת. רצח של ילד לוקח את הזוועה צעד אחד קדימה. כאשר הנרצח הוא אדם מבוגר, הוא עוד יכול להיתפס כאיום ממשי, או שהוא מסוגל להוות יריב מעורר כעס עד אובדן פרופורציות. כאשר מקפדים את פתיל חייו של ילד, מדובר כמעט תמיד בסרט בלהות שמתרחש בלעדית בראשו של הרוצח. לילד האמיתי אין ממש קשר לתהליך הזה.

אבל, על מנת להשלים את התהליך המזוויע הזה, הרוצח הפוטנציאלי חייב לבטל את קיומו של הילד כיצור אנושי מלא ובעל תחושות, שאיפות, מצוקות ורצונות. הוא חייב לרוקן אותו מתוכן כדי להשליך עליו את כל החרא שלו. הילד הופך לאבן נגף בדרך לניהול קשר רומנטי תקין, למייצג של בת הזוג המסרסת, או לסתם זמזום מעצבן שמפריע את מנוחת הצהריים.

אבל, לא זו הטענה הפרובוקטיבית ביותר שלי. אני סבור שהאקטים החריגים הללו (וסטטיסטית – הם חריגים!) הם רק המשך קיצוני למגמה מודרנית, נתמכת ומתודלקת במוטיבציות כלכליות, שרואה בגידול ילדים מטרד הכרחי במקרה הטוב, וסתם מטרד במקרה הרע. הילדים המנוולים הללו, הם הם אלו שמפריעים להורים לעבוד ולייצר, וגרוע מכך, הם אלו שמפריעים להורים לצרוך.

קיומם של הילדים מתקבל בברכה ע"י החברה אך ורק כשהם צרכנים או מעודדי צריכה פוטנציאליים. כך לדוגמה, כל מתחם קניות ובילויים חפץ חיים יציע מגוון של דרכי העסקה לזאטוטים, אבל מאידך, כל עסק שרוצה למצב עצמו יוקרתית בתחום המזון, הנופש או האופנה יגיב בכתף קרה לנוכחות של זאטוט, או אף יוציא תקנה מפורשת האוסרת על נוכחות בני אנוש מתחת גיל מסוים במתחם שלו. הצרה היא שאי אפשר לראות בילדינו גאדג'ט שמתאים או לא מתאים לסביבה מסוימת. נרצה בכך או לא – הם פשוט קיימים (וכן, הם יעשו הרבה רעש ובלאגן).

הוסיפו לכך את הטרנד (שנמשך כעשרים שנה לפחות) של הדגשת ה"אני". מסרים סמויים וגלויים משדרים לנו השכם והערב – התמד בעצמך. מצא את האור שלך. פנק את עצמך. בחר את חבילת הבידור המותאמת לך. הגשם את עצמך. אל תתפשר על פחות מהטוב ביותר עבורך. החלף סדרתית בני זוג עד שתמצא את התואם הרוחני שלך. תיהנה.

התודעה שלנו, שבעבר היתה תודעה קולקטיבית, תודעה של קבוצה, כבר מזמן חדלה מלשתף פעולה. היא דואגת רק לעצמה. אתמול שמתי קצוץ על השכן שלי. היום אני לא סופר את אשתי – ומחר? יום חדש, והפתעות בחיקו.

הורים טובים – ועדיין, רוב מכריע של ההורים בארץ הקודש הם הורים טובים – יודעים בתוך תוכם מהו המגן הטוב ביותר נגד פריקת היצרים הזו. שמו פשוט. הוא נקרא "השקעה בילד". לא, ציניקנים שביניכם, אין הכוונה להשקעה דולרית, שקלית או להענקת מיטלטלין שווי ערך כסף (להלן "צעצועים"). הכוונה לכך שהורה טוב משקיע בילד שני דברים: זמן ומאמץ. במילים פשוטות, הורה סטנדרטי מוכן לספוג תסכולים למען הילד שלו, בין אם מדובר בלצפות יחד איתו בתכנית שמעניינת אותו כקליפת השום, ובין אם הדברים אמורים בשיטוט מיוזע ומלוכלך בתוככי גינת משחקים עתירת חול.

בכל דקה כזו ההורה הופך יותר ויותר מושקע רגשית בילד. איני רומז, חלילה, שהכל דבש במשפחה הישראלית: אתה כועס, מתעצבן, מאוכזב, מעניש, אבל כל אלה הם תוצרי לוואי חיוביים של עובדה אחת קדושה – אתה מעורב בקשר עם אדם קטן שמאוד אכפת לך ממנו.

פתאום שמתי לב לכך שברוב מכריע של מקרי הרצח האחרונים הקורבן והרוצח באו ממינים הפוכים זה לזה. כמה מביש, אבל חייבים להסביר: אנחנו נוטים להזדהות יותר עם בן המין שלנו, ולהשליך רגשות טעונים וצדדים שליליים שלנו על בן המין הנגדי (שימו לב שיחסי חברים הם כמעט תמיד פחות טעונים מיחסים זוגיים). מצד שני, רובנו הנורמלי בוחר לו אנשים מבוגרים כאובייקטי ההשלכה שלו. לא צריך להיות גאון גדול או איש מקצוע כדי להבין שמי שתופס ילד קטן כאיום פוטנציאלי הוא באמת, אבל באמת, דפוק ללא תקנה.

הזעזוע הנורא יחלוף לו. כך דרכו של עולם. תוכלו לדחוק אותו לשולי ההכרה שלכם. זה בסדר. רק אל תדחקו את הילדים לשוליים אף פעם. מגיע להם מקום של כבוד בתקציב תשומת הלב שלנו. שלא נדע עוד צער.

22 ביולי 2009

איך עושים מסורת?




בנגבה,מקום מגורי זה 10 שנים, חגגו השבוע 70 שנה .

הילדים רקדו,הצעירים שרו,המבוגרים הקריאו והמייסדים,אותם אנשים שבזכותם אנו חיים כאן,חייכו,בכו,וחיבקו.

פרס,הנשיא נאם.

אמר שחשוב,שהייתה כאן גבורה,והילדים המחייכים הם התקומה,והתקווה.

יפה סיפר על תולדות חייו,חזונו,ואמונתו באדם.

באדמה,ובאהבה שבנתינה.

שתלו הם עץ כשהגיעו מהשואה.

עץ הם אמרו יגדל כאן. ירבה שורשים, יפרח ויצל עלינו בחום.

שתלו,השקו,עדרו,זיבלו,כרתו ועיצבו,והעץ פרח.

היום הוא בן 70, וחי בגן המייסדים עם כל שאר העצים והחברים.

ד"ר מאיר בוזגלו (שפה לנאמנים,2008) מספר על בית אביו.

על המסורת שלמד שם. הוא מבחין בין דיווח למסירה ומדגיש את חשיבותה של

המסורת מעבר להעברת המידע אלא כחלק מרכזי בעיצוב זהותו של אדם .

אבי סיפר לי אף הוא על בית אביו. שלג,שקט, עיר זרה.

שבת וחג ומכונית גדולה.

אמי סיפרה, התרגשה כשנזכרה בקריה.

אני מספר לילדי על ביתי. מוסר להם מידע, ריחות, תחושות וחוויות.

זה מה שמחבר את העבר שלי עם העתיד שלהם.

כפר גלובלי, הכול כללי.

פוסט מודרני, הכול יחסי.

מסורת, נרות, ויין לקידוש,מחמם לי את הלב.

היה יפה בנגבה.

דמעה זלגה על עין כשהקטנים מהגנים צחקו.

העץ על כולנו מצל,הכה שורשים,גדל הוא וגדל.

כך בונים מסורת,זו עבודה קשה,

לאט באהבה עם המון תקווה.




20 ביולי 2009

מי מרוויח יותר?






על מתנת התרפיה-למטפל ולמטופל.

אז מי מרוויח יותר? האם אפשר בכלל להשוות?

כמעט בכל פעם שאני נותן עצה לאדם אני מרגיש שעשיתי לו טובה גדולה. נתתי לו משהו מעצמי, משהו שלא היה לו קודם. אולם יש פעמים, שנעשו רבות יותר עם השנים, בעיקר מאז שאני גם אבא לשלושה ילדים,שאני משוכנע שגם הוא או הם עשו עבורי.ונתנו לי משהו.

יאלום בספרו מתנת התרפיה מספר כי הוא "מעדיף לחשוב על המטופלים שלי ועליי כחברים למסע, ביטוי המוחק את האבחנה בין הם,(הפגועים) ל"אנחנו" (המרפאים), ( יאלום א., מתנת התרפיה, עמ' 27, כנרת 2002)

הקשר עם האדם מהווה את המרחב שבו מועברות המתנות באופן הדדי. לא תמיד קל לראות את המפגש והקשר עם האחר כמתנה שהר לפעמים החויה היא מאד לא נעימה, פוגעת ומכעיסה אך לו ננסה לבחון מה האדם השני נתן לנו או ראשית מה אנחנו נתנו לו לפעמים נגלה שקיבלנו מה שנתנו. "בבחינת אוכלים את מה שמבשלים".

הקושי הגדול הוא לנסות לשים עצמנו במקומו של האחר, לגלות אמפטיה. "הפילוסופית אדית שטיין הגדירה את האמפתיה כ"החוויה הכללית של תודעה זרה".הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

מקור המושג הוא במילה היוונית μπάθεια) empatheia,"אמפתיה"), שפירושו המילולי "קרבה גופנית". המושג אומץ בסוף המאה ה 19 על ידי הפילוסוף הגרמני תיאודור ליפס,. מאוחר יותר קיבל המושג את משמעותו המקובלת היום, בתחום מדעי-החברה, בעיקר בעקבות עבודתו של וילהלם דילתיי. ( ויקיפדיה ).בענין זה אפשר גם לקרוא את דבריו של ד"ר עמירם שראל. רופא פסיכיאטר ואומן אשר יצירתיו מספרות את דבר המורכבות שבין כאב לאמפטיה.

לסיכום, מטיפול כמו מכל מפגש בין אישי שני הצדדים יכולים לצאת מורווחים. אם כל הקושי והמורכבות, אין תחליף למפגש אנושי בין הורה לילד, שני ילדים או שני מבוגרים. מה לעשות שאנחנו יצורים חברתיים.

14 ביולי 2009

התמכרת פעם? מה מביא אותנו להתמכר?



קשה להודות. אבל כולנו מכורים. כל אחד בוודאי מכיר את התחושה של "אני חייב ..." להתמכרות תפקיד חשוב באיזון שלנו. הפיזי והמנטאלי.יש המכורים לשוקולד, ויש המכורים לקפה, למהירות, לחדשות, לאדרנלין, לניקיון.יש כמובן דרגות שונות של התמכרות כאשר הנפוצה והמוכרת שבהם היא לסמים.בעניין זה שווה לקרוא את הכתבה בנושא העלייה בשימוש בסמים בקרב בני נוער.

אך לא בכך עסקינן, כוונתי היא יותר להרגלים הקבועים שלנו שיוצרים סוג של תלות, לפעמים אפילו חיובית לגבי דבר זה או אחר. קחו לדוגמא את השעון.

אחת ההתמכרויות היותר נפוצות בעידן שלנו היא ההתמכרות לזמן. כותב על כךקארל אונורה בספרו "בשבח האיטיות" (אונורה ק. בשבח האיטיות כנרת-דביר 2006).מה היא הפעולה הראשונה הוא שואל שאתה עושה כשאתה פותח את עינייך? (לפני קפה/מקלחת/שירותים).בודק מה השעה? אם כך סביר להניח שגם אתה נמנה עם מיליוני "המכורים לזמן". עד כמה שזה נשמע מוזר ההתייחסות לזמן כגורם מעצב בחיינו היא דבר חדש יחסית עבור המין האנושי.

יעקב בורק בספרו "רעש" טוען כי העיסוק בזמן "נובע מהרעש הנורא מכול, הרעש של סופנו הבלתי נמנע" (בורק י. רעש עמ' 32, זמורה-ביתן 2009). זה הוא הרעש שמתייחס אליו גם הפילוסוף ברטרנד ראסל הרואה בכך את הכוח המניע של תרבותנו.כי כשאין זמן, צריך להגדיר מה חשוב באמת, ולתת משמעות לדברים.

לסיכום, אם אתם מכורים לזמן אתם נורמאלים. אם אתם סופרים את הימים לקיצכם אתם אנושיים. אם אתם ממהרים עכשיו לעשות משהו....תחשבו טוב טוב אם זה באמת נחוץ או שזה בזבוז זמן.



4 ביולי 2009

בריאות כמנוף להגשמת חלומות

הבוקר קמתי ליום חדש עם פריצת דיסק בחוליות, עידן בן ה8 חולה בדלקת אוזניים,ופשע, הכלבה שלנו בת ה12 גוססת.
איך מתחילים ומאיפה? לא הייתה לי תשובה עד שחלפתי על פני ספרו של רנדי פאוש ההרצאה האחרונה.
ספר נפלא שקראתי לפני שנתיים בהמלצתו של חבר יקר ומוכשר אריה קיזל. למי שעוד לא קרא מומלץ לגשת לרכוש. בעיני זה "ספר יסוד" , מסוג הספרים ששינו והשפיעו על חיי. אולי גם לכם זה יקרה.
פרופסור פאוש פורש תפיסת עולם, ערכים, וסדר עדיפות כשהוא ניצב אל מול "השמש של חייו", מחלת הסרטן. פאוש מתאר את התהליך שעבר עם עצמו ועם משפחתו מרגע הגילוי ועד להרצאה שנשא. " אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו" ( פאוש ר. ההרצאה האחרונה, הוצאת מטר,2008).
באופן זה מנסה פאוש לתאר את אופן ההתמודדות שלו עם סופו המתקרב. קבלה והשלמה מחד אך מינוף מקסימלי לכדי חווית חיים משמעותית מאידך. הוא שם דגש על הגשמת חלומות אישיים בכלל וחלומות ילדות בפרט.
לכל אדם יש את "רגע המבט" שלו אומר פרופ' ארווין יאלום בספרו להביט בשמש. המבט אל המוות עורר את השראתם של רבים מהכותבים לאורך האנושות. גם יאלום כמו פאוש מישירים מבט אל המוות ומתעוררים לחיים אחרים.
"הדרך להעריך את החיים, הדרך להשתתף בצערם של אחרים, הדרך לאהוב כל דבר בעומק הרב ביותר, היא להיות מודע שחוויות אלה נועדו לכליה" (יאלום א. להביט בשמש, הוצאת דביר, 2009).