Zoom in
Now that the world is flat again we can all zoom in
Personal and family counseling on corona issues and more

גמילה מעישון

גמילה מעישון היא עסק יקר. חברות הטבק מרוויחות הון מההתמכרות.
בשלב זה לדעתי יש מקום לניסוי גמילה באמצעות תוסף תזונה מסוג אומגה 3 המכיל שמן דגים ונמצא במחקרים כי הוא מסייע מגמילה מסוכר. אני טוען כי הוא יכול לסייע בגמילה מעישון כי זה עובד על עקרון דומה במוח.

להתחיל מחדש.לפרוח כמו אתרוג. לעוף כמו עייט ולחלום כמו אינידאני.
סיפור קצר על לב שאהב.על לב ששכח שניעור וקם.
בוקר טוב של טבע וחופש.

קם בבוקר וחושב.שותה קפה.

טיפול בטראומה

לגדול עם הכאב לגדול כמו הבמבוק

לפרוח מהמשבר לצמוח כמו הבמבוק

דורון מרגלית

לקבל או לשנות?

לקבל או לשנות?
את החיים. את הילדים. את העולם.
אנשים.

דורון מרגלית

החופש הגדול

הנה הוא בא......

דורון מרגלית

הזכות לחיות והזכות לנהוג

השבוע היו המון תאונות דרכים. כמו כל שבוע. עם המון הרוגים. כמו כל שבוע.
השבוע הבנתי שאולי לא כל אחד מתאים לנהיגה? אולי לא כל אחד מתאים לשאת נשק? אולי לנהוג זה כמו לשאת נשק?
חשבתי שכדאי לבדוק את המשמעות של "רשיון נהיגה כזכות" כמו שיש זכויות רבות אחרות לאזרח. להגדיר תנאים,פרופיל,קבוצות סיכון, וכד'. כמו שיודעים לעשות בהרבה מאד תחומים ברפואה ובכלכלה.
לומר באופן גלוי וכנה שהזכות לרשיון נהיגה אינה מובנת ואוטמטית לכל אדם באשר הוא אזרח. וכי טובת הכלל קודמת במקרה זה לזכותו של הפרט לחופש תנועה.בוודאי יקומו המתנגדים ויכריזו על הפרת זכויות אדם. צודקים. אך עדיין יתכן שבסיומו של יום דיונים ארוך יוחלט כי זכות הפרט שנייה אחרי זכות החיים של הכלל.
מה דעתך?

דורון מרגלית

חשוב מצחיק ומועיל

אין מה להוסיף על דבריו השנונים של דן לחמן שערך בשבילנו תקציר של "שלום לך עצלות" מאת קורין מאייר.לכן הבאתי את הדברים כמו שהם והסקרנים ירחיבו בקריאה במקור.
תודה לאריה קיזל שאיתר חיפש ומצא  את מה שבעיני צריך להיות פרשת השבוע.תהנו

  הארגון איננו מקום בו נפגשים אנשים שעושים דברים אמיתיים. הוא משעמם מרגיז ולעתים אלים. אין בו מקום להתקדמות. המעלית חסומה. הפנסיות בסכנה והקריירות כבר אינן מובטחות. סקר דעת קהל גילה שרק שלושה אחוז מהמנהלים ( הצרפתיים) שקועים לחלוטין בעבודתם. 17 אחוז לא מרגישים מחויבות. הארגונים עורכים סדנאות מוטיבציה בלתי יעילות.אי מעורבות פעילה ידחוף אתכם כלפי מעלה. אף מנהל לא יעיז להודות ששמו אתכם בתפקיד לא נכון. כדי להיפטר מכם יעבירו אתכם למחלקה אחרת תוך העלאת הדרגה.
 הספר אינו מכוון לאינדיבידואליסטים. הארגון לא נועד לכם. העבודה בחברת ענק כובלת באזיקים את היחיד. אינדיבידואליסט יצא נגד הסדר הקיים ויפריע את שלוות הקבוצה. לכל ארגון שפה פנימית שצריך ללמוד. מאייר מביאה ציטוט נפלא מספרו של מישל וולבק, 'הרחבת תחום המאבק':

שפת ארגון שוללת את הפרט. שום תזכיר אסור שיזכיר את מחברו. הטקסט תמיד מנומס. טקסי. מכבד את השפה הנבובה של המקום. למצב, למקסם, לתאם, לנווט, תעוזה, מומחיות,התאמה ומצוינות. מלים המעניקות חשיבות משל עצמן ומנותקות מהמלים הרגילות. .
 כולם עובדים בשביל כסף, אך לא מזכירים אותו. זה נחשב וולגרי. תקבול, הוצאה, משכורת, הכנסה, תקציב פרמיה, חיסכון. מלים עוקפות. רק מחשב כף היד שלכם, הסלולארי, המכונית, הם העדות למה שמסתירים בשפה.
 אם אתה פקידונון, תישאר פקידונון לנצח. אלו שהגיעו לדרגת ניהול באו מבתי ספר למנהל. כשמעליהם מועצות מנהלים הכפופים למונופול של גופים גדולים. רשת שאי אפשר לעקוף אותה. רשת הנטווית על ידי "דרגים מכריעים של החיים הפוליטיים" לפקידונים נותרה רק העמדת הפנים.
 המנהלים הזוטרים משחקים גם הם את המשחק. הם צריכים להראות בהתאם לקוד "המראה" צריך להקרין נינוחות חברתית, בריאות, גבריות משוחררת, (בימינו גם נשיות משוחררת) שאפתנות, אופטימיות ותקשורתיות. רצוי שכולם ילבשו חליפות.
 במשחק הורדת הידיים שביניכם לארגון, הארגון תמיד מנצח, כמו שהאריה תמיד מנצח את האנטילופה. הארגון משתמש בחוקי העבודה כדי לעקוף אותם. הוא מעסיק עובדים זמניים ועובדי קבלן,
המכרסמים בתנאים הסוציאליים שהושגו במאבק במשך מאה שנים לערך. כך שומר הארגון את ידיו "חופשיות" ולא להתחייב לעובד לטווח ארוך ותנאים.
 רוב האנשים אינם זוכים בכבוד המגיע להם. כמו המזכירה שמתייחסים אליה כמו שטיח רגליים או הפקיד שלא מפסיקים לתחמן אותו. חוסר הנחת הקיומי הוא בסיסי במצב הזה. מקום העבודה הוא מקום אלים. הקבוצה מחפשת קורבן שישמור על לכידותה. הבוס הוא פרחח, השכיר הוא טישיו.
  הדרך הטובה היא ללמוד לקבל את הבינוניות. הבינוניות תשמור את מקום העבודה. הארגון מכריז שהאדם הוא הנכס הראשון במעלה, איננו מתכוון לכלום. הארגון לוקח וזורק, בהתאם לצרכיו.
 אם פעם ציבור המובטלים היה מורכב מצעירים ונטולי הכשרה מקצועית, כעת מצטרפים לשורת המובטלים מנהלי עבודה, טכנאים ומנהלים. הניידות כלפי מעלה נבלמה. היום העובד לומד להתעמת עם הניידות כלפי מטה. הארגון, גם כשאין מה לצפות ממנו , יש בכל זאת משהו שצריך לחשוש מפניו.
 כדי להימנע מאבטלה העובד צריך לטפח את "היכולת להיות שימושי" להיות לא מוגדר דיו ומתניע בין המחלקות. כשאפשר להחליף כל מנהל בכל אחד אחר דרג הביניים מנסה להתבלט. היום מגייסים אנשים בעלי "יכולות יחסיות" או "כישורי תקשורת" אנשים הופכים להיות סוכני המכירות של עצמם. האישיות הפכה להיות מטבע עובר לסוחר.
הארגון, בדומה לחברה כולה מאוים על ידי אלה הקוראים לפירוקו. השאלה המהותית שנשאלת ברמת הקהילה, ברמה הלאומית וברמת החברה היא כיצד לחיות ביחד......הבנתם?

הורים ומשמעות החיים

 השבוע פגשתי ילד שאין לו אמא. פגשתי השבוע גם ילד שאין לו אבא.
 לפעמים הרגשתי שאני יכול להיות גם אמא וגם אבא ולפעמים בכלל לא.
ילדים בלי הורים. ילדים בלי שמחת חיים. ילדים קצת עזובים.
פגשתי ילד בלי אמא שמקווה שיום אחד הוא יהיה רופא. את מי תרפא שאלתי?
חיות שנדרסו או נפלו מהשמיים הוא אמר לי.
ילד בלי אמא זה כמו צמח בלי שורשים. ילד בלי אבא זה כמו צמח בלי ענפים.
פגשתי ילד בלי אמא שרצה שנצייר בשחור. שאלתי למה שחור ? אמר לי כי ככה אני מרגיש הבוקר.
פגשתי ילד בלי אבא שאמר לו שמיד יחזור. טס לברזיל למצוא עבודה. עד היום לא חזר. אבא אמר לו שכאן בברזיל זה אחרת וכרגע הוא לא יחזור. אבא עובד הוא אמר ויקנה לו מטוס כשיחזור. הילד היום כבר נער ואבא עוד לא חזר. הנער הזה כמעט גבר וחושב שברזיל זה מקום. ברזיל זה מצב אמרתי . ברזיל זה מצב של חלום. מצב שבו אבא הלך לו ולא ברור אם בכלל יחזור.
השבוע פגשתי ילדה ופגשתי ילד. פגשתי גם נער וגם נערה.
לא פגשתי הורים.

EXISTENIAL

“We are consciousness itself, not the physical self. We are life and energy and continue to live in the world of consciousness eternally.” ( MR.TEIKE SENSEI)

על זוגיות ודמוקרטיה

היום אחרי 14 שנה בחרתי להגיד על זה משהו. דמוקרטיה היא כמו זוגיות. בשניהם הרבה חופש ולפעמים גם תסכול.
על שניהם צריך לשמור בגלל הטבע האנושי. שהוא אינו דמוקרטי במהותו. הוא הישרדותי וכוחני.
ובעיקר מתקשה לשמוע את המילה "לא". ולהתמודד עם התסכול. של היותו אדם. מוגבל. וחלק מתמונה. וחברה.
אהבתי את מה שרבין סימל. לא הכרתי אותו כאדם.
במותו איבדתי תקווה. זו עדיין לא חזרה.
אדם אחד בנה עתיד. אדם בודד שינה עתיד.
ובנה זוגיות. והוליד ילדים.
גם בזוגיות כמו בדמוקרטיה נדרשת סובלנות. לדעתו של האחר.
רצח רבין פגע בזוגיות שלי עם החברה הישראלית. מאז הרצח זה הם ואני.
מחשבות על עזיבה,ירידה,עליה והגירה חולפות תדיר בראשי. מאז.
יותר מקודם.
זה מקומי? זאת זהותי? כך נראית השתייכותי?
"מדינה בלי גבולות תתקשה לחנך את אזרחיה לגבולות"..... אמר פעם איש חכם.
זוגיות בלי גבולות אינה אפשרית, כך גם מדינה, חברה,וכמעט כל חיה.
לזכרו.

חיפה פרק ג

טיול הילדות לחיפה. הוא גם טיול של התבגרות . סיום של תקופה ארוכה . והתחלה שלתקופה חדשה.

קצת השתנתה חיפה אך בהחלט נשארה כפי שהייתה. מאד צפופה אך יחד עם זאת יש מספיק מרחב נשימה , בעיקר למעלה על ראש הגבעה  הירוקה.

הצעקה במסדרון ברצח האמא של המורה חנה. שנים הדהדה לי אותה צעקה. העולם אז נראה היא כל כך נעים. בשביל מה היה צריך מעשה כל כך  נורא.

מחבלים ואירועים היו אז דברים של מבוגרים. מקסימום שראיתי היה מלחמת יום הכיפורים. אבא יצא. תרמיל ומדים. הכל גן משחקים ואנחנו רצים בין המקלטים. צובעים את הפנסים. ומחכים. קטע מחוק. אין זיכרונות......

חיליק המורה לטבע היה חביב ושקט. תלמידו הרועש היה רודף אחרינו עם נחשים. לימים התפרסם כלוכד הנחשים והואשם בכל מיני מעשים . כבר אז הוא היה נראה קצת מוזר. נדמה לי שקראו לו יעקוב.

אסף היה בן זקונים. בבית תמיד היו דברים מעניינים. אמא שלו רקמה ויצרה דברים מחומרים ואבא שלו היה מגיע תמיד עם פלדיום מלוכלכים. חבל הטרזן היה תלוי גבוה ורק אסף היה מעיז לטפס עד למעלה. בהפסקות היינו הולכים עד לחנות המכולת וקונים צ'יפס. אמא שלו הייתה מכינה לנו בינתיים ארוחת ערב. פעם הם אימצו נערה מאחוזת הילדים. קצת משוגעת . צרחה עלינו אז ברחנו.....

באליאנס ביליתי שלוש שנים. בעיקר עם החברים. המון כדור-עף. כמה אהבתי את מרט המורה לספורט. אחרי שעזבתי. הוא התאבד. לא השאיר מכתב. הבן שלו למד שנתיים מעלי בקציני-ים עכו. לא אמר מילה כל השנה.

היה לו חיוך מקסים. וכשהיינו מתלוננים שקר עכשיו לרוץ בחוץ. היה צוחק ואומר שמאיפה שהוא בא, מסיביר, היו בחום כזה רצים עם תחתונים ושוחים. אז לא להתבכיין ילדים. הוא היה מקסים. מרט.

הבית של אהוד, מיקי ואיתן. מיקי מת מסרטן האשכים. איתן נדרס ממונית וחטפתי סתירה ממיקי.נעמי חוזרת הביתה אני רץ לספר לה שאיתן נדרס.

את איתן לא ראיתי כל השנים. אמרו לי שעבר לגור באחד המצפים בגליל. סמי אביו היה מביא ארגזים של תפוזים. עבד בנמל. בבית שלו היינו משחקים ומתחבאים פעם עפתי על ארון הבגדים. עם שן ביד וקצת דם בפנים הגעתי לרמב"ם שישתילו לי אותה בפנים. אולי שנה שנתיים זה יחזיק אחר-כך נעשה גשרים. יוסי , מומחה לפה ולסת. שתל כל כך חזק שהחזיק 15 שנים. הרופאים היו המומים. זה לא אמור היה להחזיק כל כך הרבה שנים. שמעתי שעזב  ונסע לארה"ב.

 צופים ביליתי  הרבה שנים. אהבתי לנסוע עם הסקייטבורד ולפגוש בקיוסק של אחוזה את כל החברים. לילדים העשירים היה תמיד כסף להמון ממתקים. אני ואהוד היינו קונים קרמבו וממשיכים. אח"כ הגיעו האופניים והפעלולים. בצופים היו המון טיולים. חלקם קשים. כל שבת ושלישי. עם חאקי ונעלי פלדיום.

למרכז  הכרמל באופניים חדשים. המון מדרגות עד למכבי. הפעילות ב,CISV הופעה של תיסלם PER מגיע לביקור. בערב חוזרים. היה אוטובוס הדמים. בכביש החוף חטפו והרגו אנשים.מחבלים.. ככה נסעתי לפינלנד. ודנמרק עם גנים וזיקוקים צבעוניים ב24:00 כל לילה. מי בכלל ידע שיש מדינות כאלה? ילדים מכל העולם נפגשים ומשחקים. מפעל חיים של קבוצה קטנה של אנשים. אז עוד היו אנשים שחולמים. ילדים יעשו שלום, כך היו אומרים.....

כל יום ברגל מדאונס דרך אינשטיין. כל בוקר הכלב........ לברדור. מחכה לי מלא שמחה. מלא קרציות. אני מנקה.

מוסך אוטובוסים שהפך למרכז חורב. קריפס והמינוי למשחקי מכבי חיפה. בלי אוטו. ברגל. הלוך חזור. המון עליות. כרטיסיה כתומה. מספיק עד אחוזה. מרמים ומתחבאים נוסעים עד חורב.

 חנות של פוסטרים ותקליטים. פיצה רימיני. הכרמלית. גן האם וגן החיות. יפה נוף. פנוראמה עד מפרץ חיפה ובסיס חיל הים. אוטובוס עד הדר.בית הקרנות. המון תחנות. המנהרה המסריחה בריח שתן. המזרקה עם זרזיף המים.

פלאפל החלוץ. קולנוע רון/ארמון/אורה.... סרטים רואים בעיקר בחופשות. הכול נראה כל כך גדול אז.

והיום כל כך קטן.

לא פגשתי הרבה אנשים.

הייתי שקוע בעצמי ובזיכרונות וקצת בלרוץ ולהספיק. אבל הרגליים מדברות. לאט. עוד תחזור.

מתעייף. השיא מאחורי. עזבתי את דאונס וחורב 51.יש עוד הרבה.

"תחנה אחרונה בהדר,יורד העירה" עצרתי לקפה עם אריה. חבר. הוגה. אדם.

 בית ליד הקצב ליד הבית הראשון בחיפה. שד' מוריה. מול גן מימול. לא זוכר. אבל כל כך יפה שם. מעבר שקט בין העצים בשביל לסינמטק. הרסו את המדרגות שעלו לדירה. ממול יש הפועל וסופר. את הפועל והג'ודו סגרו. את הסופרמרקט שיפצו. את הקיוסק עם המסטיק והמוכר עם העין מהאחת מזכוכית. שילחו.

לקצב היו עצמות ענק. את הכי גדולות שמר לי בשביל טימי. אח"כ ב37 עד הבית. עם כל הריח והסקייטובורד ביד. לבישול? שאלו. לא, לכלב. לטימי שלי.

על המדרגות בריאלי. ממש כוכב תקשורת.

איזה חיים...........

חיפה פרק ב

שמורת פארק שוויצריה. מקום נפלא לטיולים. עכשיו משומר עם הרשות לטבע. נבוא בחנוכה.

ממשיך ברגל עד מנדל זינגר 6. משפחת לטנר עוד גרה שם. שאר הווילות הצרפתיות גדלו והפכו לאחוזות.

הרסו את כל הוואדי. בנו ובנו ובנו ובנו. כל האזור בנוי.  יער תנובה נראה קטן. כאן גידלתי את אלפי. היינו מטילים, זורקים ומחפשים. איזה כלב. ממש חבר. אני חושב שאז קצת הרגשתי בודד. הפנימייה, הניתוק מהבית והשינויים הנפשיים שעברתי. היה לי קשה. אלפי והטבע נתנו לי את החיבור המחודש לעצמי. כל שבת ובעיקר בחופשים. גם האילוף, המשמעת והשליטה. אהבתי .

עכשיו יש ככרות ורחובות.פרחים ועצים. יער תנובה נשאר שלם.סללו באמצע כביש עד נווה שאנן. הכל מתחבר. הוואדי וההר. שכונת זיו ונווה שאנן, דניה והכרמל. הכול רצף בנייה אחד גדול. המון בנייה בכל חלקת יער.

קיצרתי. עשו שבילים אבל את הבסיס השאירו. יש דרך המובילה לתחנת הדלק שם גם הייתה תחנת אוטובוס. שם מצאתי את אלפי כשנסעתי לצלול. הים. חוף דדו והגלים. גלשתי רוח. כמה פרטים. כמה חיים שלי.המון ילדים וחברים.איך שהכול נשמר. איך שאני נזכר. הכול בראש זה כבר נאמר. הכול נשמר בזיכרון. גם העבר. המון עליות וירידות. עברתי מאחורי תחנת הדלק. חציתי לבית של אסף . שער ושני כלבים קטנים בפתח.אותו בית.

אותו עץ אורן. עליו היה תלוי חבל הטרזן.

עד אינשטיין. הפכן אותו. הכניסה מלמעלה. בגן המשחקים החליפו לפלסטיק את הרצפה. נערים ישבו ועישנו. נרגילה.

נערים  בגיל שלי ושל אהוד, ירון, דרור, דלית.... כל כך חיפאים.

בית בירם. מגודר וסגור. חיפה עברה גידור?

דניה סגורה במחסום. חברת שמירה מאבטחת. גטו. פשיעה . סגירות והתנתקות.חייבים להגן על הנכסים. עשירים.

בבית בירם יש המון צל. אורנים. אבל השערים סגורים. משפצים. אין נכנסים.

"החור בגדר" איפה שהיינו עוברים לבית בירם עם הכלבים. זאביק של אהוד וטימי שלי. כל יום ב16:00. מתקשרים ושואלים. "אתה בא להוציא את הכלבים?" הולכים ברגל, עולים במדרגות לזמנהוף,יורדים עד הסף. קופצים את הגדר. הכלבים כבר למעלה על מגרש הכדורגל. רודפים אחד אחרי השני. שעה וחצי טיול. מדברים. מתייעצים. צוחקים. מתבגרים ומתלבטים על החיים. על החברים. על המסיבות . לא על לימודים.
 החור בגדר נסגר. 

חיפה פרק א

הגעתי ברכבת לתחנת בת גלים. איזה רעש. יצאתי 

לקראת התחנות. ואין. כלום. רוחות רפאים. סגרו את התחנה.אין קווי אוטובוס. אין חנויות. שקט מוחלט. מצאתי את קו 37. בפינה של התחנה.

 "מכרו את התחנה,לאיל הון לפני 4 שנים ". אומר לי נהג האוטובוס....

 נשמע מקולו כאילו זה קרה אתמול. כועס. "כך מוכרים את כל המדינה שלנו".... נהג חיפאי טיפוסי.

נסענו יחד עד לאונ. שהפכה למתחם הייטק ושטח פרטי מגודר. הכט. קנה.בנה.גידר. סגר.

 אין יוצא ואין בא בלי בדיקת שערים וגדרות. הכט. קנה הכול. המון מבנים חדשים. אבל הריח של המרווה והצמח הדביק והחרוב. עצרתי בתחנה האחרונה. תחנת האיסוף של סוף היום בבית הספר.

 מחכים  ל   קו 18/36  או 21/37. מי יגיע קודם?

צעדתי לכיוון הקבר של פפי. יצאתי דרך שער שהיה אמור להיות סגור. אח"כ כשחזרתי באמת היה סגור....

צעדתי בשביל, "דרך הדורות וחורשת הארבעים". המקום הפך למוזיאון. עתיקות ושבילי טיול. גם לאופניים. הנוף השתנה. לא זוכר בדיוק היכן המקום. הגעתי למקום המשוער. צילמתי. נזכרתי. עמדתי. זה היה כל כך מזמן. אבל כל כך חי. ההגעה, הטקס, השקט. המוות הראשון של חיי. אח"כ בא זיידי, סבא, וסבתא. קיוותי שכך אהיה מוכן למוות של אנשים.....

צעדתי, הקפתי את האונ. גדרות ושערים. שטח פרטי. מגדל אשכול ונוף המפרץ. עייפתי לנוח. אכלתי תפוח.

חסר לי החלק הדרומי המרוחק אליו חשבתי להגיע. משפצים. פעם אחרת.

ממול גיליתי את החי-בר. חייב לבוא לכאן עם הילדים. וגם לגן החיות המחודש בגן האם. צמד המילים .

 אם וחיות. מרגיש קרוב.

הכנה למסע

טיול ילדות לחיפה.

מחר יום ראשון אני אסע לחיפה. אחרי יותר משנתיים של תכנון וציפייה.כמעט 25 שנה של היעדרות מהעיר בה גדלתי. לקחתי מצלמה. תמונות וחוויות. אחה"צ קפה עם אריה. בערב פלאפל החלוץ. המסע יתחיל בהגעה לתחנה המרכזת בת גלים. נסיעה בקו 24 או 37 . הגעה לאונ. חיפה. טיול באזור. ביקור בקבר של פפי. הכלבה הראשונה שלי.שם אתחיל.

לאחר מכן אלך לסיור במרחב האוניברסיטה, התחנה של ההמתנה לאוטובוס. אביגיל.

הצעקה במסדרון- ברצח האמא של חנה.  המעבדות של חיליק. ו"חולדה נודדת"= לוכד נחשים.
בית הספר ניסיוני-פתוח, מיגרש הטניס והחורשה. אולם הספורט והפרקט של משחקי הכדורעף.פינת התה והלימונים והסוכר. המלתחות עם הגברים הגדולים והשמנים. מקלחת עם אבא. כל יום שישי.פעם שבר את הרגל. צעק מכאב. נורא נבהלתי.

משם ברגל. למנדל זינגר.דניה. אסף ליבוביץ והכלב שלו לוץ? פלוץ? יוץ?

התחנה שמצאתי את אלפי הכלב המדהים .

 אשקיף על "עמק השמש" ותיכון אליאנס. ברגל על הכביש הישן. הישיבה. וסוף אינשטיין. גן השעשועים ותחנת האוטובוס.

כאן הייתה.... כמעט תאונה. נכנסנו בין שני עצים. אהוד ואני המומים מבוהלים. בית בירם-הרקדות. הבית של דלית. כל שבת עם הכלבים.

הבית שלי-גבעת דאונס/חורב 51-חנות הרהיטים דייניש.תחנת ההמתנה לאוטובוס. הבית של אהוד, מיקי ואיתן. מיקי מת מסרטן האשכים. נעמי חוזרת הביתה אני רץ לספר לה שאיתן נדרס איתן נדרס ממונית וחטפתי סתירה ממיקי.הוא שרד אך נפגע בראשו חזק.

עודד. אלים מפחיד. מרגיש בטוח לידו אבל לא נהנה מחברתו. אבא שלו שמן ואלים. אחות יפה. טלי . אח גדול רמי. ברח לאמריקה.

רחוב אחד וכל כך הרבה זיכרונות.לא הכול אספיק לראות הפעם. זה מסע ראשון. רגלי. אך לא אחרון. את לילך. את הילדים. אקח לשם.

התחלה של כתיבה.
נקודות ציון בחיים. ילדים,חברים,אנשים............שהיו ואולי כבר אינם? התרגשות גדולה ופרפרים בבטן. מאחל לעצמי הרפתקה נעימה.

טיול שורשים לחיפה-הקדמה

נסעתי לחיפה. העיר בה גדלתי.תמונות וחוויות יעלו בהמשך.היה מרגש.מאד

איך למות נכון?

"ככל שאנחנו חיים פחות את חיינו, כן חרדת המוות שלנו גדולה יותר. ככל שאנו נכשלים יותר בחוויית חיינו במלואם, כן אנו פוחדים יותר מן המוות. לדברי זורבה היווני הממליץ לנו "לא להשאיר למוות מאומה מלבד טירה שרופה" או כפי שסארטר כותב על עצמו " הלכתי בשקט לעבר קצי....משוכנע שהפרץ האחרון של לבי יהיה חקוק על העמוד האחרון של עבודתי ושהמוות ייקח אליו רק אדם מת". (יאלום, 2008)

מה הקשר בין החיים למוות?

"ככל שאנחנו חיים פחות את חיינו, כן חרדת המוות שלנו גדולה יותר. ככל שאנו נכשלים יותר בחוויית חיינו במלואם, כן אנו פוחדים יותר מן המוות. לדברי זורבה היווני הממליץ לנו "לא להשאיר למוות מאומה מלבד טירה שרופה" או כפי שסארטר כותב על עצמו " הלכתי בשקט לעבר קצי....משוכנע שהפרץ האחרון של לבי יהיה חקוק על העמוד האחרון של עבודתי ושהמוות ייקח אליו רק אדם מת". (יאלום, 2008)

התחלה של רדיו

מחר יום חמישי בשעה 12:00 נתחיל לשדר ברדיו ירושלים החדש.השידור יעסוק בהתחלות ונענה לשאלות המאזינים.

השבוע התחלתי לעבוד כמטפל בבתי הספר באזור מגוריי.פגשתי המון ילדים ונערים ופתאום הרגשתי קצת זקן.

מתחילה תקופה חדשה עם  עבודה שונה .

פחות ניהול ובעיקר טיפול וקשר אישי.

אני מחכה לכך בקוצר רוח.

עשיתי שינוי קטן בחיים.מניהול לטיפול.
גם הקליניקה בנגבה מתפתחת יפה ואני מאמין שבהדרגה העשייה שם תגדל.

אני מצפה לצרף מטפלים נוספים למקום בהמשך ולמעשה להקים מרכז טיפולי רב תחומי שיכלול גם מטפלים אלטרנטיביים לתחומי ריפוי שונים.ימים יגידו.אמן